לכל שאלה- תשובה

בס"ד

איזה מין חוזרים בתשובה אנחנו?

אני לא מפסיק לחשוב על זה שאני בעצם נמצא באחד המצבים הכי הזויים שהייתי בהם בחיים שלי.אני זוכר שלפני שנים רבות, כשהייתי נער, שכן שהיה מבוגר ממני בכמה שנים טובות חזר בתשובה. יום אחד ראיתי אותו בבגד ים בברכה העירונית ופתאום הבחור לבוש שחור ועובר לגור בסביבות ירושלים. היה משהו בחזרה בתשובה של פעם שהיה מאד טוטאלי. אני לא בא לשפוט. רק להצביע על מציאות.

היום, רוב החוזרים בתשובה שאני מכיר לא מתנתקים כל כך מהר מהעבר שלהם, בטח ובטח שלא לגמרי. אני רואה את עצמי עם זקן ופאות וציצית ממשיך לעבוד כמטפל ברפואה הוליסטית (גם בנשים אגב. פרנסה, שלושה ילדים וכו'…).

למה אני לא חותך וזהו? למה אני לא סומך על השם יתברך שידאג לי? האם אני שייך לדור שלא רוצה להתחייב עד הסוף?

אני מאמין שהתשובה לכל השאלות האלה היא לא. אולי לא רק לא…

אני עסוק כל הזמן במלאכת בירורים. קם כל בוקר בשמחה לעבודת השם. אני משתדל לא למהר. השם סבלני ואני מאמין שהוא מעדיף שאני אעשה מה שאני עושה במתינות ומתוך כבוד לתהליך מאשר שאני אקפוץ מעל לפופיק ואאבד הכל לפני שהתחלתי את התשובה האמיתית שלי.

אני מרגיש שהשם באיזשהו אופן רוצה שאני אהיה סוג של גשר. כבר ממש לא שם אבל גם עוד לא לגמרי פה. אני מאמין שמשהו מיוחד קורה איתי ועם שכמותי. אנחנו לא מאיימים על החברה החילונית כי משם יצאנו ואנחנו לא מאיימים על החברה הדתית והחרדית כי לשם (בערך) אנחנו הולכים. בכלל, אנחנו הולכים עם החבר'ה… 😉

אני מרגיש שהחברות השונות עומדות על סף התמוטטות, כל אחת מסיבותיה היא ואנחנו, כמו המשיח (להבדיל!!להבדיל!!), מתרוצצים בין המצורעים והפצועים בשערה של רומי וחובשים בתחבושות של נחמה (בבלי סנהדרין) .

מה שמציל אתנו בינתיים זה לא שאנחנו טובים או חכמים יותר אלא העובדה הפשוטה שאכפת לנו ואותה אכפתיות גורמת לנו לפחות חלק מהזמן לזנוח את הצרות הקטנות שלנו ולהתרכז באכפתיות כלפי הזולת הסובל

טעון תיקון

לפני מספר שבועות, ברגע של חולשה, קיטרתי על כך שאני לא מרגיש סיפוק בחיים.  אז זהו שבינתייים באה לי תובנה מדהימה. נפלה בחלקי הזכות עדיין להיות מחפש. למרות שגם מצאתי דברים שונים ויותר מפעם אחת.הרוח החיה שבחיי היא החיפוש שמחדד ומבהיר וגם לעיתים מסתיר. הרבה פעמים משעשע ולא פחות מזה כואב. האם הייתי מוותר על משהו מכל זה? לא בגלגול הזה.

ספירת העומר נגמרה אבל התיקון עוד רחוק מלהסתיים. ולמרות שאנחנו כבר לא סופרים, אני מאחל לכולנו המשך עבודה מוצלחת על המידות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

זמן חלום

בס"ד
בחלום, בחלום, לחלום…
תחנת דלק נידחת. כאפיה לבנה מהודקת לראש בעקאל שחור. המצח נח על אצבעות משולבות. עיניים עצומות ושפתיים נעות במהירות, לוחשות. עור הפנים צרוב שמש ומקומט מחכמה, כזו שבאה מניסיון חיים ומשהות ממושכת במדבר.
זמן חלום עכשיו, הכל אפשרי. יכול להיות שהוא אפילו לוחש מנטרות ביידיש. השמיים מתחילים להתייאש מהניסיון לאחוז בצבע הכחלחל שלהם ופה ושם משתנים לסגול עמוק עם נגיעות חומות. נזיר טיבטי עומד על ענן ירוק ומנענע את גופו בדבקות. כן, הוא מחזיק בידיו סידור ופונה לכיוון ירושלים. גם אני עומד עכשיו על הענן ולהקת דרקונים ננסיים מקיפה אותי במחול מפותל וממשיכה דרומה למכה.
זמן חלום עכשיו. כל החוקים משתנים. רב עטוף בטלית לבנה וגדולה וחבוש במצנפת של גנדלף פותח את פיו בתפילה והמילים יוצאות בצורת אותיות חסרות צליל, מתמזגות אחת בשנייה ועולות למעלה להפוך בסופו של דבר לאות א'. הכל נמשך אחר ההתחלה. אבל מהי ההתחלה?
הדרקונים התחרטו ועלו חזרה צפונה. אומרים שמצפון תפתח הרעה… צריך להזהיר את הדרקונים הקטנים.
פעם אמרו לי שאם אני אצליח להישאר ער בתוך החלום, תהיה לי היכולת להשפיע על מה שקורה בתוכו. אבל לחלום יש חוקים משלו ותכניות משלו והוא מגחך על עצם הניסיון.
השמש מתחילה לשקוע, עגולה, גדולה וירוקה על רקע המרחבים הסגולים-חומים האלה. אני מביט בה והיא מביטה בי ודרכי ולרגע יקר אחד היא נבלעת כולה בתוכי ואני כבר אינני אני במרחב האינסופי הנשקף מבעד לעיניו של בדואי בכאפיה לבנה מהודקת לראש בעקאל שחור בתחנת דלק נידחת…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

סוף זה תמיד התחלה- אבל של מה?

בס"ד

שבוע שעבר הייתה המשמרת האחרונה שלי במרפאה שעבדתי בה שמונה וחצי שנים. מה לעשות שבוקר בהיר אחד, החליט מי שהחליט בהנהלה (ובצדק), שלא משתלם להחזיק את המרפאה הזו פתוחה.

אחרי שמונה וחצי שנים, זה נתן לי יופי של סיבה לעשות חשבון נפש ועל הדרך להגיע גם לכמה תובנות.

במהלך הזמן הזה הספקתי להביא שלושה ילדים מקסימים לעולם, לחיות חיים חדורי רוחניות ניו אייג'ית/ הודית, להרגיש לא מסופק, לחזור בתשובה, לעזוב לתקופה מרפאה מרכזית שעבדתי בה, לחזור אליה, להיות אסיסטנט במכללת "רידמן", לעזוב את "רידמן", להיות "על הגל" לעוף "מהגל", להפוך לאדם עצבני שלא מבין לאן נעלם לו כל ה"שאנטי" ועוד כהנה וכהנה.

בסך הכל תקופה די פסיכית 🙂 .

אבל בסוף של יום, אני עדיין שואל את עצמי אם בתוך כל התקופה הזו החיים שלי היו מלאי סיפוק. אז האמת היא שלפעמים. ופעמים רבות מידיי התשובה היא לא. אם יש איזשהו משפט מעצבן(!!!) שמלווה אותי עוד מבית הספר היסודי זה המשפט "הוא פוטנציאל לא ממומש". נכון שאפשר להתאשפז בפסיכיאטרית על כזה משפט?

בגיל שלושים ושמונה אני מרגיש שאני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.

חלק מהתסכול הגדול שאני חש קשור במידה מסויימת גם לחזרה שלי בתשובה. אחד הדברים שהכי דיברו אליי ביהדות היה העובדה שהכל נתון בתוך מסגרת ושהמסגרת שומרת עליי מכל משמר. חיים בתוך מסגרת כזו קפדנית לימדו אותי לראשונה בחיי מהו סדר וזה לא דבר מובן מאליו אצלי (וכן, יש עוד המון עבודה לעשות).

אבל האמת היא שעם יד על הלב, זה גם הרג לי במידה מסויימת את שמחת החיים. כשהכל מוקפד כל כך, הסיכוי הסביר הוא שמתישהו אני אפשל מה שמכניס למתח לא קטן.

שיהיה ברור, אני שמח שחזרתי בתשובה. אני מרגיש שזה ממלא אותי במקומות שמעולם לא הצלחתי להתמלא במקום אחר. ואני גם שמח שחזרתי באופן אורתודוקסי. ובכל זאת, אני לא מפסיק לשאול את עצמי אם לא קיצרתי את החבל יותר מידיי. מה עיקר הדין? מה מידת חסידות? איך לא מתבלבלים? איך מגיבים ביותר קלילות לטעויות? מה הקו שעובר בין עבודה זרה לסתם ריפוי אנרגטי או מדיטציה?

אלה השאלות הלא פתורות שלי כרגע. אלה העניינים שמלווים אותי ודוחפים אותי לנסות למצוא פתרונות. אני מאמין בכל לבי שאם הדברים האלה טורדים את מנוחתי, הם טורדים גם את מנוחתם של אנשים אחרים.אני לא רוצה לפסוח על שתי הסעיפים מצד אחד, ומצד שני, הייתי רוצה יותר חופש תמרון לחקור, לחפש ולהתנסות.

משהו קטן ליום העצמאות

אני גר בשכונה שבכניסה שלה עומדים מוסדות של חסידות גור: בית ספר לבנים וישיבה לבחורים.

ביום שישי האחרון, עשיתי קניות לכבוד שבת קודש ובדרכי חזרה הביתה מה רואות עיניי? סימנים ראשונים לביאת הגואל צדק! לא פחות ולא יותר. על גג בית הספר לבנים של חסידות גור התנוסס לו בגאוה דגל של מדינת ישראל. מי אמר שלא קורים בדור שלנו ניסים גלויים?

ומניסים גלויים צריך כמובן לחזור למציאות של עבודה קשה ולעבוד על המידות אז… היום שניים ועשרים יום לעומר, שהם שלושה שבועות ויום אחד. הרחמן וכו'…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

שידורי המהפכה?

בס"ד

"…כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים…" (ישעיה י"א ולקוטי מוהר"ן א' תורה כא' ד"ה חיים נצחיים)

נו, אני חושב שהשאר כבר די ברור, לא? אני יודע שאני נעשה נודניק בעניין הזה אבל זה באמת משהו שמצריך ברור עמוק.

אני לא יודע כמה מכם הספיקו לרעות בשדות זרים וכמה שמו לב לאיזה גל מטורף של רוחניות שסוחף את סוף המאה העשרים תחילת המאה העשרים ואחת למניינם, אבל משהו קורה לנו מתחת לרגליים ונראה לי שאפילו אפשר במידה מסויימת של זהירות לקרוא לזה "אחרית הימים". כן, זאת מהנביאים שלא יכלו להתאפק וסיפרו לנו על עצמנו כבר לפני יותר מאלפיים שנה.

בטח תגחכו עכשיו ותגידו "סוף סוף גילה את אמריקה הבחור" אבל אני חושב שמדובר במשהו הרבה יותר מורכב מזה. שמתי לב כמו שכבר סיפרתי בפוסט קודם, שאנחנו הדת עם המסורת הכי מוצנעת של מוארים והארה, וכמו שכבר ראיתם, אני די אובססיבי בעניין הזה. השאלה הגדולה שנשאלת היא איך יכול להיות שהדת שאנחנו רואים אותה כדת המקורית (לפחות חלקנו), לא מצביעה בגלוי על אחד הסודות העמוקים ביותר בבריאה? כל מי שמתעניין קצת ברוחניות נכנס לאינטרנט ומגלה רוחניות עמוקה מיני ים. לעומת זאת, סודות הקבלה נראים כמו תוכנת הפעלה ליקום רק שמי שמלמד את זה שכח לברר מי המתכנת.

יש לי סברה בעניין. אבל נתחיל במשל (אני אוהב משלים וסיפורים. הם גורמים לי להרגיש שאני באמת יודע על מה אני מדבר 🙂 ). משל למלך שהיה לו בן ורצה ללמד את בנו את רזי הנהגת הממלכה. רק שהבן היה מפונק ורצה כל היום רק להשאר קרוב לאביו ולא לעשות דבר מלבד ההנאה מהקרבה.

יום אחד, כעס המלך ,קרא ליועציו ואמר להם: "רצוני ללמד את בני לקח. אני אטיל כישוף על הממלכה ובני יאמין שהוא נמצא בגלות מכיוון שלא יראה את הממלכה. אתם תלוו את בני ותלמדו אותו גינוני מלכות  ודרכי הנהגת הממלכה וכך לאט לאט אחזיר אותו אלי".

למחרת בבוקר, התעורר בן המלך וגילה שהארמון נעלם. היועצים סיפרו לו שהוא הוגלה מארצו ושלעתיד לבוא המלך יחזירנו לממלכה בתנאי שהבן ילמד גינוני מלכות והנהגת הממלכה. הבן, בצערו הרב נעתר להצעת היועצים ומיד החל ללמוד. וכל כמה שהיה לומד היו נבקעים בקיעים בכישוף ובן המלך היה רואה את הממלכה.

והנמשל: ההנאה מקרבתו של המלך היא הנבואה או ידיעת ה'. למרות שכל אומות העולם יכולות לדעת מי המלך, רק בנו צריך לדעת איך להנהיג את ממלכת אביו. בבית ראשון היינו עסוקים מידיי בלנסות בדרכים לא חוקיות להגיע לקרבת אבינו שבשמיים. במקום להבין את תפקידנו, ניסינו למשוך תשומי כמו נדב ואביהו. בבית שני עברנו את העבירה הכי קשה- היינו מפורדים. כדי לגלות את אחדות ה' בעולם אנחנו צריכים להיות בחינת "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". למעשה על פי תפיסה זו מעולם לא יצאנו לגלות אמיתית. רק "כושפנו" להאמין בכך.לאורך ההסטוריה של עם ישראל חכמים וצדיקים שהיו דבוקים בתורה והמצוות מעולם לא איבדו את יכולת הנבואה הן כאמצעי להעברת מסרים לעם והן כדרך בלתי אמצעית לבוא במגע עם השם יתברך. לעניות דעתי, הסיבה לכך שאין כביכול מסורת של הארה כמסורת היא שאנחנו בתור בני מלך אמורים להראות שאנחנו ראויים לכך על ידי עשיית רצונו. השילוב של קיום מצוות ו"נבואה" (עם או בלי מרכאות) הוא המימוש שלנו כעם סגולה בעולם. עם שתכליתו היא לכונן את מלכות ה' בעולם. "לתקן עולם במלכות ש-ד-י".

נראה לי… אני לא בטוח…ואתם מוזמנים לתקן אותי אם אני טועה וחלילה מט/תעה.

אבל אם אני צודק (אם), אז עכשיו אנחנו בתקופה שמבחינה גלובאלית מתחילה להיווצר מציאות של מאסה קריטית וככל שיותר יהודים שומרי תורה ומצוות יחשפו לנבואה/הארה, אותה מלכות תבנה במהרה ונזכה לראות ש"ה' אחד ושמו אחד".

בינתיים, בקצה המרוחק של הגלאקסיה, אנחנו עדיין צריכים לעבוד על המידות שלנו ובשביל זה אנחנו צריכים לזכור ש…

היום שבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות ושלושה ימים. הרחמן וכו'…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

יהדות VS נחש: סיבוב ראשון…

בס"ד

ספר ישן יחסית שבזמנו לא משך את תשומת ליבי יותר מידיי הגיע לידיי לפני יומיים והאמת היא שקשה לי להניח אותו מהידיים. לספר קוראים "כשמשה פגש את בודהא". שיחת חברים בין ניסים אמון ונחום לנגנטל.

למי שלא יודע או לא זוכר, ניסים אמון היה אחד האחראים המרכזיים ביבוא תורת הזן לארץ הקודש. בין היתר, הושפע ממנו רבות גם עבדכם הנאמן. למעשה, כל הרומן שלי עם התורות המזרחיות בכלל ועם הזן בפרט, התחיל בקלטת שמע של מדיטצית שיקנטאזה (זן) מודרכת אותה הפיק ניסים אמון.

נחום לנגנטל למי שלא יודע היה ח"כ מטעם המפד"ל אשר בעקבות דאגה כנה לצעירי ארצנו ההרפתקנים, נסע לטיול במזרח כדי לנסות להבין מה יש להודים שאין לנו.

אני כותב על כך למרות שעוד לא סיימתי את הספר פשוט מכיוון שאני יודע שהספר לא יסתיים במסקנות. הספר הזה בעיקר מחזיר אותי אחורה לתקופה שבה חיפשתי את הרוחניות המזרחית. אלא שהיום יש לי גם יותר "קילומטרז' יהדות" וגם יותר נסיון באופן כללי מה שמביא אותי ליכולת להתבונן בדברים גם במבט חיצוני\ביקורתי וגם לנהל השוואה עם הרבה יותר מסורות רוחניות ובעיקר (איך לא) עם היהדות. אני מרגיש שהמפגשים האלה עם העבר מחדדים לי את ההבנה לגבי היהדות והגישה שאני בוחר לגבש סביב היהדות. ולמרות מסקנות ביניים לא חד משמעיות אני בכל זאת בוחר לשתף.

 

אקדים ואומר שלפעמים אפשר להתנסות באותה חוייה ולהגיע בעקבותיה למסקנות הפוכות.

אין לי ספק שיש אפשרות לבוא במגע עם האינסוף ואפילו לפרקים להגיע להתמזגות תודעתית איתו. למרות שביהדות מעט מאוד שמו על העניין הזה דגש והנושא בדרך כלל נדחק לשוליים, ה"הארה" לענ"ד היא תכלית הבריאה הוי אומר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו).

אבל השאלה היא לא אם יש אפשרות למגע כזה אלא מה הפועל היוצא מזה?

במזרח יש כמה גישות לעניין אבל אני אתייחס לגישה מרכזית שאני רואה שמשפיעה רבות במחוזותינו. לפי תפיסה זו העולם הנו חלום, אשליה שיש להתעורר ממנה או לכל הפחות להכיר בקיומו כחלום ולהפסיק לשתף פעולה איתו בצורה אקטיבית. גישה מעין זו מייצרת לפחות שתי התנהגויות בעייתיות: האחת היא פאסיביות, כלומר אם העולם הוא חלום אין מה לשנות בו מכיוון שהחלום ישאר חלום גם אחרי השינוי; והשניה היא חוסר אחריות התנהגותית כלומר, אם העולם הוא אשליה, בכך שאני פוגע במישהו אני בסך הכל פוגע באשליה.

ההגעה למסקנה העמוקה בדבר אשליתיות העולם נובעת מהתנסות במשהו אמיתי. ללא הדבר האמיתי לא ניתן לזהות את האשלייתי. בדיוק כפי שכאשר מתעוררים מחלום מבינם שהוא היה חלום ביחס למציאות.

הנקודה הזו קריטית מכיוון שהיא הנקודה שסביבה נסוב הויכוח לגבי המסקנות.

בעוד שמנקודת המציאות המזרח מגיע למסקנה שהעולם הוא אשליה שיש להתעורר ממנה, היהדות רואה בעולם מציאות חלקית שלא זקוקה להתעלמות כי אם לתיקון. והתיקון מתבצע כמובן על ידי קיום מצוות ולימוד תורה. היהדות מהבחינה הזו מעודדת אותנו לא לנסות להתאיין בתוכו יתברך אלא לגרום לנוכחותו להתפשט ולהיות ניכרת ממש בעולם. בסופו של דבר סיפורה של היהדות הוא הסיפור של מיזוג מושלם בין רוח לחומר ולא הפרדה ביניהם. המזרח מבקש להתעלות מעל לחומר, בעוד שהיהדות מבקשת להתעלות יחד עם החומר.

ישנו משל הודי הממשיל את השואף הרוחני לאישה נשואה. אותה אישה מנהלת את ענייני הבית במסירות, דואגת לילדים, מבשלת את המטעמים הכי טעימים כדי שבלילה אחרי שכולם ירדמו, תוכל לחמוק למאהב שלה מבלי שמישהו יחשוד.

חשבתי על תוספת קטנה כדי להפוך את המשל ליהודי. במשל היהודי הבעל הוא המאהב כך שכל פעולה של מסירות כלפי הבית והמשפחה הוא ביטוי של דבקות. (אנא בנות המין החזק, תרגישו חופשי להפך את המינים במשל 🙂 ).

להבנתי העולם הזה הוא מציאות אלוקית שהקב"ה רוצה שנתקן אותה כמו שכתוב בבראשית :"אשר ברא אלקים לעשות" וחז"ל דורשים הקב"ה ברא והשאיר לנו להשלים ולתקן את הבריאה.היהדות היא דת של אחריות טוטאלית. לא רק כלפי עצמנו אלא כלפי כל הבריאה. מהותית ההודים צודקים אבל גם אנחנו לא טועים. כמו שכבר כתבתי, השאלה היא לא מה אני רואה אלא איך אני מפרש את זה.

אני מקווה שהכל מובן. אני לא בטוח שאני הבנתי אז אם יהיו שאלות אני שומר לעצמי את הזכות לשאול אתכם.

בברכת לילה טוב ותיקון מוצלח…

אגב תיקון… היום אחד עשר יום לעומר שהם שבוע וארבעה ימים. הרחמן וכולי וכולי…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

לזכור לקשור את שרוכי הנעליים או- עקבתא דמשיחא

בס"ד

התחלתי לקרוא ספר חדש של הרב קרליבך זצ"ל בשם "למען אחיי ורעיי". קודם כל, מאד מומלץ. דבר שני, יש משהו שמאד הרשים אותי שהוא אומר בספר הזה. יש שני סוגים של אנשים: אנשים שכשהם הולכים לישון בלילה, המחשבה האחרונה שלהם לפני השינה היא "הנה נשרף עוד יום" ; ואצל הסוג השני של אנשים עולה המחשבה "התקרבנו בעוד יום לקראת הגאולה וימות משיח".

כשאני מנסה לחשוב עם עצמי מה הדבר הזה אומר, אני מגלה שעצם המחשבה השניה היא עצמה גם מקרבת את הגאולה והיא עצמה מה שנקרא מעין גאולה.

ישנו סיפור חסידי על הבעש"ט הקדוש שבאחד הימים פגש יהודי זקן,עייף ושבור ביער. שאל אותו הבעש"ט: "למה זה נפלו פני כבודו?" ענה היהודי: "בבית הכנסת שלנו יש אוירת נכאים. אין טיפת כבוד אחד לשני וההרגשה היא שאנחנו באים לבית הכנסת רק מתוך הרגל". הבעש"ט השתתף בצער היהודי ופנה ללכת לדרכו. לאחר כחמש דקות בא הבעש"ט בריצה חזרה ליהודי ואמר בקול נרגש: "ידידי היקר! נודע לי ממש עכשיו דבר משמח ביותר. בבית הכנסת שלכם מזה זמן מה נמצא יהודי שהוא הוא נשמת משיח! לצערי הרב לא נאמר לי דבר יותר מכך. אינני יודע אם צעיר הוא או זקן, גבוה או נמוך, תלמיד חכם או פשוט עם. אבל אני יודע שמה שמעכב אותו מלהתגלות זו העובדה שלא נוהגים בו כבוד. אנא חזור לבית הכנסת וספר לחבריך. רק בכם תלויה הגאולה של כל עם ישראל!".

היהודי הזקן רץ נרגש חזרה לבית הכנסת וכינס את כל חברי הקהילה לספר להם על החדשות הטובות. שנים של סבל נמחקו באחת מעל פניו של הזקן ובפעם הראשונה מאז שעמד על דעתו הרגיש תקווה אמיתית שהנה משיח עומד כבר בפתח.

יהודי הקהילה נדבקו בהתרגשות של הזקן והחלו "לחשוד" בכל אחד מהחברים. בשבתות הזמינו אחד את השני כדי שיוכלו לספר לנכדיהם איך פעם אירחו את המשיח לשבת. התפילות נעשו הרבה יותר נלהבות ואש קודש סבבה את בית הכנסת בעת התפילה. השמועה התפשטה ויהודים מכל רחבי העולם נהרו לקהילה הקטנה. כל מי שביקר בה והתפלל בבית הכנסת אמר שאין ספק שמשיח צדקנו מתפלל מכיוון שממש אפשר לחוש באויר את הקדושה.

************

כמה מהגאולה היא מהלך טבעי וכמה ממנה תלויה בנו? עצם התחושה שהנה משיח בא, כבר במידה מסויימת משרה משהו מאורו של משיח עלינו. לפני מספר שנים בא אלי מטופל פנסיונר שומר מצוות. זה היה הרבה לפני החזרה בתשובה. בבדיחות הדעת שאלתי אותו: "נו, מתי יבוא משיח?". הוא הסתכל עלי בשיא הרצינות ואמר לי: "משיח כבר היה פה". "מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבל. "אם היית חי בשנות החמישים והיית רואה את האהבה שיהודים הרגישו זה כלפי זה, היית יודע שבא משיח".

תקראו לי אופטימיסט חסר תקנה אבל אני מאמין שגם אם בפועל נזכה לראות משיח צדקנו וגם אם לא, אם רק נכניס לראש שלנו שהנה משיח בא, נזכה להארת משיח כבר עכשיו.

אנחנו חיים בתקופה שעל פי רבותינו קוראים לה עקבתא דמשיחא. העקב של המשיח. אנחנו לא דור של בשורות גדולות וגם לא של צדיקים גדולים. מה שנשאר לנו לעשות, התפקיד שיועד לנו על ידי השם יתברך זה בסך הכל לקשור את השרוכים. לדאוג שהעקב לא יפצע חלילה. איך עושים את זה? מתייחסים אל כל יהודי כאילו הוא קודש קדשים. גם אם הוא מעצבן, גם אם נדמה שהוא חס ושלום עוכר ישראל. אותם קדושים מעצבנים בחרו לעצמם תפקיד קשה- לעמוד בפרץ ולהזכיר לכולנו על מה עוד לא התפללנו מספיק. כל מילה טובה שלנו על יהודי שנאמר לאבינו שבשמיים, כל תפילה לתשובה שלמה ליהודי רחוק מזרזת את המשיח. חוץ מזה, לעולם אין לדעת אם אותו יהודי שכיבדנו הוא המשיח שמחכה לרגע ההתגלות… 😉

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

בחן את עצמך- או הבלוג של השכן מעצבן יותר

בס"ד

יוצא לי לאחרונה להיתקל בתופעה מעניינת אצלי. אני משתדל להכנס לבלוגים של אנשים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזאת בעיה 🙂 ). התכלית די ברורה. להביא את עצמי למצב שמאפשר לי בירור אמיתי לגבי מה שאני מאמין בו. המפגש המטריד הזה עם דעות כל כך שונות משלי מכריח אותי להגדיר ולעצב את השקפת העולם שלי.

כך קרה שהתחלתי שוב להכנס לבלוג של אדם יקר אם כי מעצבן, שלפני החזרה שלי בתשובה הצליח לנסח בצורה מבריקה את החוויות שעברתי. הדבר הזה כשלעצמו היה חשוב מאוד בשבילי מכיוון שזה חסך לי לא מעט כאבי ראש וחוויות לא נעימות הקשורות בהמצאות במקומות רוחניים בהם הגבול לא מוגדר.

אבל אז האידיליה נגמרה כשהתפצלו דרכינו ואני פניתי לדת (עם הטיה מאד חזקה לכיוון האורתודוכסי) בעוד שהוא גם כן פנה לדת אבל הדבר האחרון שניתן לומר על הכיוון שלו זה אורתודוכסי.

עכשיו, בלי להכנס לויכוח המובן מאד מאליו לגבי מי צודק, הקריאה בבלוג שלו עוזרת לי להבין את עצמי יותר. אם פעם מה שעזר היה שהוא המשיג לי את חוויותי שלי, הרי שהיום הוא מהווה סוג של גבול גזרה , מקום שאני לא רוצה להגיע אליו. המעניין פה הוא שדווקא מתוך אותה חוויה מופשטת, התעורר בי הצורך למצוא את ה"מלבושים" המתאימים. ללא ה"מלבושים", הקרבה לאותו יסוד חסר צורה שבבסיס החוויה המיסטית הופך, לפחות בשבילי למסוכן בבחינת מה שקרב לאש הופך לאש. גיליתי שה"מלבוש" הדתי יהודי הוא לא רק כלי עזר בדרך הרוחנית אלא שיש בו ערך מהותי שכל ניסיון לזייף אותו באמצעות כלים לא אורתודוכסיים מוביל לנפילה. הייתי מעדיף שתקבלו את המילה שלי בנושא הזה אבל מי שעקשן מן הסתם יכול לנסות. משהו בניסיון לכופף את היהדות לאזור הנוחות שלי גורם לסירוס של כל העניין הדתי שלתפיסתי, כדי שבאמת יפעל את פעולתו הן על הנפש והן על העולם צריך להחוות במימד ההוליסטי שלו בחינת "נעשה ונשמע"-הוה אומר, כאשר נעשה, נזכה לשמוע את המהות הפנימית.

אני חושב שבסופו של דבר הברכה וגם הקללה שלנו טמונה בבחירה החופשית שבדור שלנו הגיעה להקצנה של ממש. מותר לנו, כביכול, אפילו לבחור ביהדות ובכל זאת לעקם את היהדות כרצוננו. מה שנקרא: "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

יש דבר יפהפה שלמדתי על יהדות בכלל ועל חזרה בתשובה בפרט. אין קבלת עול מלכות שמים אמיתית בלי קבלה על עצמנו גם את היסודות שאנחנו לא מסכימים איתם. אולי בגלל זה בדיוק קבלת היהדות כפי שהיא הופכת לכוח מהפכני בחיינו. כשהדת עומדת בעינה ולא מנסה להתחנף כלפי אף אחד. " אתה יכול לקבל או שלא תקבל, הבחירה בידיך. אבל הדרך היחידה שתוציא ממני משהו באמת מועיל היא אם תיכנע לי".

בכל אופן, אני שמח גם על העובדה שחזרתי בתשובה וגם על העובדה שחזרתי לקרוא את הבלוג שלו. יש משהו משעשע ביכולת להוציא את העצבים על הדעות של עצמך כשהן משתקפות דרך כתיבתו של בלוגר אחר. אז תודה לך ת. אתה עושה לי שירות נפלא בלי שאצטרך לשנוא את עצמי על זה. 🙂

וכמה מילים לסיום. התבודדות! לכו על זה! באמת מעלה עליונה וגדולה מן הכל. אבל אל תאמינו לי. תאמינו לרבי נחמן… 🙂

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

צרות גדולות בערד-טאון

בס"ד

לפעמים, ככה באמצע החיים, קורה שקצת מאבדים את הפוקוס. תלאות החיים ופלשבקים מתקופות אחרות יוצרים מעין מסך של ערפל שלפעמים, לא עלינו עלולים לגרום לנו לתהות, איך בכלל התגלגלנו עד הלום. זה מה שהתחיל לקרות לי לאחרונה ותהיתי ככה ביני לבין עצמי אם כתיבה בבלוג לא שמה אותי במקום של ודאות מזוייפת אל מול קהל אוהד שאולי לא בדיוק יודע את מי או מה הוא אוהד?

מן הסתם, לא מדובר פה בשקרים מכוונים,אבל מה לעשות שטקסט כתוב הרבה פעמים נראה יותר משכנע מהדבר האמיתי. את הנפש המבולבלת שעושה רצוא ושוב בין הודי ליהודי קשה מאד לחשוף. עוד עלולים לחשוב (בטעות?) שאני לא משוכנע בדברים שאני אומר או כותב.

זה עסק לא פשוט לדבוק בדבר אחד, במיוחד בעולם שהרבה פעמים נראה כמו סופרמרקט של רוחניות. למעשה, הנסיון הגדול שלי היום הוא לקום כל בוקר ולעשות בחירה מודעת של להניח תפילין עם כוונה. ללמוד תורה ולהכריח את עצמי להבין את הרלוונטיות של זה לחיים שלי. הנפילות האלה לכאורה לא כל כך נוראות. הרי טכנית, לא הפסקתי לעשות את כל הדברים שקיבלתי על עצמי מאז שחזרתי בתשובה. ודווקא זה מה שגורם למצב להיות פי כמה יותר מסוכן. נורא קל ליפול למצב שבו תודעת התורה והמצוות כבר לא מחוברת לגוף התורה והמצוות.

במדרון החלקלק הזה, פגשתי את הערך יהדות חסידית בויקיפדיה באנגלית, ומה אני אגיד לכם, כל מה שהייתי זקוק לו זה אמבטיה פשוטה של דמעות שתזכך את הנשמה ותזכיר לי למה (אוי למה) יצאתי למסע היפהפה הזה ומיהם הצדיקים המקסימים שמלווים אותי בדרך.

הייתי עלול חלילה להחליק החוצה ולא הייתי קולט את זה אפילו! אבל בחסדי השם יתברך, האצבעות הובילו אותי להקליק את התרופה הנכונה בגוגל. הבנאדם אף פעם לא יודע על אילו מתכונים מבאישים שוקד כוח המדמה. במלחמה, כמו במלחמה, צריך כל הזמן להתאמן ולהישאר ערני. רגע אחד של ניקור בשמירה, טעות טקטית, או סתם הפניית הגב לאוייב והוא עט עליך כמו חתול על חבר דרוס.

אי אפשר להפריז בחשיבות של ההתמדה בלימוד העצות של רבינו. כלי הנשק שלו רק נראים פשוטים, אבל הם כל כך מדוייקים שאפילו הדוד ס"מ נשאר עם הפה פעור אחרי התקפת פתע.

ואולי עצה לא פחות חשובה. תמיד תדאגו להיות מוקפים חברים לדרך. אין כמו זוג עיניים נוסף שמשגיח על הגב שלנו בזמן שנרדמנו…

ליל מנוחה, ואני מזכיר לכולנו שצריך להתכונן לפסח באופן רוחני לא פחות מאשר באופן גשמי. או בקיצור, נקיון פסח פנימי לא פחות חשוב.

אוהב אתכם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

כיסופים לקודש

בס"ד

למזג האויר הזה ששורה בימים האחרונים בערד, יש השפעה חזקה עלי. כל פעם שהוא מגיע, הוא מבשר על איזה שידוד מערכות. למרות שעדיין לא פורים, יש הרגשה כרגע כאילו פסח עומד בפתח ואיתו תחושה של חירות שאי אפשר להסביר במילים. האויר הזה מלא במסעות פוטנציאליים שיתכן ויסתיימו בסלון הבית. יתכן שאלה יהיו מסעות בעולם הדמיון שמובילים לארצות רחוקות ואקזוטיות. יתכן שאעצור לשיחה מעמיקה עם איזה חכם מתחת עץ ששורשיו טובלים בנחל שזורם בעצלתיים. יכול להיות שאחרי שעה קלה נוציא כלי נגינה וננגן נעימה שקטה שתביא לידי הרהור או געגוע למשהו עלום שמסתתר מאחורי המציאות. יש גם אפשרות שכאשר ירד הלילה נדליק מדורה ויתאספו אנשים מכל גווני האנושות ויספרו את סיפוריהם וישוררו את קינותיהם ואחר כך ישבו שותקים עם ספל משקה מהביל ויקשיבו רוב קשב לקול פיצוח הזרדים במדורה ולקולות הלילה. ובתוך השקט של הלילה, נרגיש את האחוה של כל אותם חביבים שנבראו בצלם. וכשיאיר השחר, נקום איש איש לעבוד את אלוהיו, כל אחד בדרכו שלו או בדרכי אבותיו…

ואז ילך כל אחד לדרכו, וגם אני אלך לדרכי ואצטער שעדיין לא הגיע היום שבו המילים הללו ראויות להתממש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

אז למה דווקא ברסלב

בס"ד

לא, אני לא רוצה להשמע כמו פרסומת לברסלב. רק להסביר קצת את מה שהוביל אותי לדרך הזאת.

לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי שקוע בשאננות הרוחנית ההודית שלי, ישבתי עם עצמי והעלתי "הרהור כפירה". אם אי פעם אני אחזור בתשובה (ואין סיכוי שדבר כזה אי פעם יקרה), אני חוזר רק דרך ברסלב.

עכשיו, צריך להבין שבאותה תקופה ברסלב הייתה מחזה הרבה פחות נפוץ ולי לא היה מושג מה זה חוץ מרעיון קלוש לגבי איזה דבר שקוראים לו התבודדות. אז מה זה היה בעצם אותו הדבר שקרא לי דווקא להגיע לחסידות הזאת? תקופה ארוכה אחרי שכבר חזרתי בתשובה שאלתי את עצמי את השאלה הזו והתשובה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת היא שבdna הרוחני של הרבה מאד חוזרים בתשובה רבי נחמן כבר סימן אותנו. משהו בתוכנו יודע שאם יש איזשהו סיכוי לצאת מכל הבוץ הזה שנכנסנו אליו, זה רק דרך ברסלב.

בדיעבד, ככל שאני לומד יותר ברסלב, ככה אני מבין עד כמה אני צודק. מעולם לא ראיתי שיטה כל כך מדוייקת שמתאימה לחלוטין לדור המופלא אם כי ירוד שלנו. והעובדה שהאיש המופלא הזה הגה את השיטה הזו מאתיים שנה לפני שעלינו על במת ההסטוריה ושבמשך המאתיים שנים האלו החסידות הזו הייתה מיעוט נרדף, זה לא פחות מנס גלוי. היום ברור ולא רק לי, שהחסידות הזו היא חבל ההצלה האחרון לרבים מאיתנו. המתיקות שבשיטה שמצליחה לשמור על האיזון שבין הלכה לבין רוחניות, מציאת השורש הרוחני שבהלכה והתאמתו לנפש היהודי בן זמננו, מצליחה להביא רבבות יהודים אבודים חזרה הביתה.

רבי נחמן אמר על ערס דוי: "ניצחתי ואנצח". הניצחון הוא כפול ומכופל מכיוון שלא רק הוא ניצח אלא גם כל נשמה ונשמה שרבנו נגעה בה ניצחה. יעידו כל חסידי ברסלב שהגיעו מכל מיני מקומות הזויים, אנשים שהיו תלויים על בלימה הן נפשית והן רוחנית, אנשים שהיו על סף שמד שאם לא נהמותיו של רבנו ביערות שבאוקראינה, ספק אם מישהו מאיתנו היה חוזר לחוף מבטחים.

למרות זאת, המלחמה בס"מ עדיין רחוקה מלהסתיים. לצערי הרב, עקב אינדוקטרינציה מתמשכת, רבים מאחינו, אהובי נפשנו, עדיין מסתובבים במחוזות הרחוקים של החומרנות, השטחיות (במיוחד זו שמגיעה מהמסך השטוח) או בתורות המזרח. אנשים יקרים שעדיין לצערי לא גילו שיש גם (ובעיקר) אופציה יהודית. אני רואה בזה חובה אישית להתפלל עליהם, לדבר על ליבם. עד לא מזמן זה הייתי אני שם. ואם אני יכולתי (בסיעתא דשמיא), להפנות את המבט בחזרה לעולמם של אבות אבותי, אז כנראה שבאמת אין שום ייאוש בעולם כלל…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות