ה' אחד, אחד עם ה'

בס"ד

יש אנשים כמוני שכנראה לעולם לא יהיו נורמלים. איזשהו מהלך משונה שכופה עליי להיות בבירור מתמיד עם עצמי. מנקודת המבט שלי, אלוקים כבר לעולם לא יוכל יותר להיות רק מרוחק. הוא בתוכי , מסתכל עליכם דרך העיניים שלי. ובתוככם, מסתכל עליי דרך העיניים שלכם. וכל המסע הסיזיפי שלי הוא לנסות להבין את הקשרים בין עולם ההלכה לעולם החוויה. העולם הזה הוא עולם של חוקים והלכות, אבל הוא גם עולם שאין מקום שפנוי ממנו. זה עולם של ריחוק וקירבה בו זמניים. עולם שבו אני מרגיש לחלוטין מאוחד עם השם ובו בזמן כפוף לחוקיו, נפרד, נבדל, עומד נוכח פני השם בתפילה. עולם שיש בו לפעמים הסתר פנים מבהיל. ומאידך, מרגע שאתה יודע אותו, חש אותו בכל הווייתך, שום דבר לא באמת יכול להסתיר לך אותו.

אני לא מתיימר להבין אותו חס ושלום. אבל אני כן מתענג על המיסתורין שבקיומו ושמח על הזכות לקיים את מצוותיו או סתם לשבת ולהינות מהאין שמאחורי ראשי.

לא הייתי מעז להעלות את הדברים האלה אם לא הייתי רואה אותם מופיעים בכתבי הצדיקים הראשונים של החסידות. הגשר האולטימטיבי בין קדוש, קדוש, קדוש למלא כל הארץ כבודו.

אני יודע שאתם שם. אנשים שמרגישים כמוני. חווים חוויה דתית מהסוג שאף אחד בבית הכנסת שלכם לא מבין ובכל זאת לא יכולים להתכחש אליה. מחפשים הקשר בתוך המסורת שלנו. מבקשים אישור שאתם "בתוך הגדר". אפשר לשפוך המון דיו פילוסופית על דברים ברומו של עולם, אבל אנחנו כאן, עם הדבר הזה שדבק בנו גם אם אנחנו מנסים להפנות לו את הגב. חיים במצב מתמיד של רצוא ושוב.

שנים לא הצלחתי להבין איך זה שאין ביהדות עדויות ליוניו מיסטיקה (איחוד מיסטי בין האדם לאלוקיו), עד שהבנתי שזו סתירה פנימית. ממילא השם כל הזמן כאן, במקום הקרוב ביותר, אלא שהתודעה כל הזמן בתנועת רצוא ושוב. אין מקום לאיחוד עם מה שמעולם לא נפרדנו ממנו. והמחשבות ממילא לא יכולות לתפוס אותו. זהו הדבר שמוודא שתמיד נתגעגע אליו.

מחר נשיר בבית הכנסת: "ה' מלך גאות לבש וגו'". השם לובש דבר גבוה כדי ליצור מראית עין של פירוד וריחוק, אבל למעשה זהו רק הלבוש. מתחתיו ומתחת לכל הבריאה מסתתר אותו בורא. אותו "ה' אחד".

מי יודע? מי מבין? אשמח לשמוע תגובות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

פטירתו של ר' זלמן שחטר-שלומי- אבי ה"תנועה להתחדשות יהודית"

בס"ד

שבוע שעבר ביום חמישי בבוקר, התעוררתי בתחושה שמיד אחרי שאני אומר ברכות השחר, אני חייב להכנס לוויקיפדיה ולבדוק אם ר' זלמן שחטר-שלומי עדיין בין החיים. התברר לי שהוא נפטר יום לפני כן תוך כדי שינה.

למי שלא מכיר את ר' זלמן, חשוב לדעת שהוא היה רב לא אורתודוקסי ביותר ממובן אחד של המילה. ההשפעה שלו עלי החלה עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה ולמרות שלא נוח לי עם הווידוי הזה, בכל זאת אתוודה שאת הספר שלו שתורגם לעברית ונכתב בשיתוף עם רות גן-קגן, קראתי בשקיקה כשכבר הייתי עמוק בתוך תהליך התשובה.

אין ספק שבדברים רבים וחשובים אני חולק עליו. לדברים אחרים אני מתייחס בחשדנות ומדברים נוספים אני ממש יכול להרגיש ניחוח של ימות המשיח. האם הוא צודק בהכל או טועה בהכל או שמא גם וגם? ימים יגידו. אין ספק שקשה לי מאד להמליץ לקרוא אותו. ובאותה מידה גם קשה לי לא להמליץ. לקרוא אותו זה לקחת אחריות לכניסה לתוך עולם שמאוד לא מוסכם על הקונצנזוס הדתי ישראלי. ומאידך, יש בו משהו שמהלך קסם על השומעים אותו או הקוראים בספריו. ניסיתי לעמוד על סוד קסמו של האיש, במיוחד לאחר שנפטר ועל דבר אחד אני יכול להצביע. הוא היה לבוש כמו חסיד. הייתה לו ההתלהבות של חסיד והוא דיבר בהגיון צרוף שהיה חלק מהשפה הרוחנית של היהדות. אבל היה ברור שהוא מדבר ממקום שונה לגמרי ממה שההלכה או אפילו ההשקפה מתירות ליהודי לדבר. הוא דיבר ממקום של בטחון ועם זאת לא חשש להאמין שייתכן שהוא טועה. הוא לא התנצל על הדרך שהלך בה ועודד אחרים לחקור את הדתיות שלהם. למעשה, גם מתנגדים שלו מהעולם האורתודוקסי נהנים מאופן ההתבטאות שלו. ובעיקר, הייתה לו כריזמה. הוא נראה כמו חסיד אותנטי מהעולם הישן שלפני השואה.

הוא הכניס את המדיטציה מהמזרח ואת הד'יכר הסופי לתוך בית הכנסת. התייחס בצורה אוהדת אל קהילת הלהט"ב. יצר קשרים עם מנהיגים דתיים מדתות שונות כדוגמת הדלאי לאמה והנזיר הקתולי תומאס מרטון. צבעוניות הייתה חלק בלתי נפרד מהדרך שלו וזה מסביר למה הוא הרגיש צורך להפרד מהשחור לבן.

כמי שהצית את האש של ה"תנועה להתחדשות יהודית" בארצות הברית ועמד בראשה בארבעים השנים האחרונות, הוא הפך למנהיג שספק אם יהיה לו תחליף. רוב התנועה מורכבת מאנשים שבמקרה הטוב הגיעו מרקע אורתודוקסי ושהרגישו חסך במשמעות בעולם היהודי ובמקרה הפחות טוב הגיעו מהעולם הרפורמי או קונסרבטיבי, רבים מהם בלי כל רקע אמיתי ביהדות. כמי שהגיע מהעולם החסידי, ר' זלמן חקר את עולם ההלכה וניסה להבין אותו בהקשר הרחב של זמננו, ניסה להרחיב את גבולות החוויה הדתית גם מעבר לעולם היהודי ולמצוא לו הקשר בתוך היהדות. "צאצאיו הרוחניים", ספק אם יוכלו להביא את המחוייבות לחקר ההלכה ויש סבירות גבוהה שהתנועה תשקע לתוך ההתנסות החווייתית ותדעך עם הזמן. ר' זלמן השכיל להבין את חשיבות הצורה החיצונית, כלומר הכלי לצורך הבאת האור החדש שהוא רצה לחלוק עם העולם.

עוד מוקדם מידיי לעמוד על טיבו של הגוון היהודי שר' זלמן ניסה ליצור אבל כבר עכשיו דבר אחד ברור. ההשפעה שלו חילחלה ביודעין ושלא ביודעין גם אל תוך הזרמים המיינסטרימיים של היהדות. למרות שפעמים רבות הרעיונות שהוא קידם לבשו איצטלה יהודית יותר או כזו שהתיימרה להיות יהודית ועתיקה, אין ספק שבקילוף שכבה דקה ניתן לראות שהן הגיעו ממנו.

עניין אחד נוסף שהוא מצביע עליו ששווה להתעכב עליו. בכל מסורת בעולם יש התייחסות למה שעתיד להתרחש. המשיח ביהדות, הביאה השניה שלו ישו, המהדי באסלאם, קלקי בהינדואיזם ומאייטריה והסיבוב הרביעי של גלגל הדהרמה בבודהיזם. ר' זלמן מצביע על המשותף וקורא לכל המסורות לקדם את הרעיונות הללו בדרך שתקדם את המציאות שלנו על פני האדמה. לא לחכות למשיח, לחיות בדרך הראוייה לתקופת המשיח. לא לחכות למאייטריה ולסיבוב גלגל הדהרמה הרביעי, אלא לסובב בעצמנו את הגלגל בפעם הרביעית.

בלי קשר לדעתי האישית בעניין, איזה עולם מקסים זה היה אם באמת כולנו ניסינו לממש בחיינו את האידאל הדתי שלנו על אחרית הימים וימות המשיח. אם היינו יכולים לראות את הסיפורים השונים ואת השמות השונים כהשתקפויות שונות  של אותה אמת חובקת כל המבקשת לבוא לידי ביטוי בצבעים שונים ובמילים שונות ובאחדות של כל הניגודים כולם.

מכיוון שבמקומות אורתודוקסיים ברוב המקרים לא מצאתי אוזן קשבת לרחשי ליבי המתקשרים לנושאים כמו החוויה המיסטית, היה מרענן לשמוע רב שלא ראה בנגיעה בדברים האלה עבודה זרה ועניין שמנוגד ליהדות. בשבילי, הוא היה אדם שהיה מסוגל לראות מבעד לכל הניגודים החיצוניים את הלב החם של האדם המאמין ואת האפשרות ללמוד מכל אדם משהו מעבודת הא-ל שלו שיכול לתרום לעבודת הא-ל של כל אחד מאיתנו.

יהי זכרו ברוך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

געגוע

בס"ד

מסעות!!לכל עבר! לכל מקום אפשרי! הליכה, נסיעה, הפלגה, מעוף על כנף ציפור! אומרים שהעתיד כבר כאן, ואני בכל זאת מעדיף להתרפק על העבר. בעיני רוחי, תמיד באזורים הכפריים, במקומות שאין בהם משמעות למעבר הזמן, במאהלים הבדואיים, בשיירה, בבתי חימר. כשהשמש שוקעת והשדות מעובדים, כשהילדים המתרוצצים בשבילי הכפר חוזרים עם קרני שמש אחרונות לחצר המשותפת, להבערת המדורה, לסעודה, לנגינה ענוגה, להמיית הרוח ולחיבוק החם. ובעיקר למקצב השונה, הלמות התוף והלמות הלב האיטיים שאין בינן ובין ההספק דבר.

אני נשכב על השטיחים הקשים ומתבונן בשמים ההולכים ומתכהים. רואה כיצד הצבע מפנה את מקומו לאפלה המבורכת ולצאת הכוכבים. רואה את עומק השמים ואת העמקות שבתוכי. החלילים וכלי המיתר מורידים הילוך. הילדים נרדמים אט אט , חלקם על השטיחים, חלקם על הידיים. המבוגרים, בשיחות שקטות עם ספל משקה, קפה או תה או יין. סוגרים את היום. אני מקשיב לשקט שבדבריהם ולזה שבין דבריהם, לפשטות שמושכת את הלב.

האש דועכת. אספת החצר מתפזרת. אני נשאר שם מול השמים ומול חליל אחד, רך ומתגעגע. הגוף כולו רפוי והלב בועט בחזה במלוא הכוח, מבקש לפרוץ את כלוב הצלעות ולשוב הביתה.

במקום שיד החשמל אינה משגת, הכוכבים והירח מאירים את הנשמה באורם החיוור והמנחם, מספרים את סיפורה של ארץ בראשית, במקום שהתמימות והפשטות הם האמת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אש שחורה על גבי אש לבנה

בס"ד

בעזרת השם ובהשראת הרב אברהם סיטון, ברצוני להתחיל בסדרת מאמרים הנוגעים למדיטציה ולמיסטיקה יהודית. בעיניי , זהו השלב הבא באתחלתא דגאולה. השלב שדורש חיבור בלתי אמצעי לשורש של כל העולמות, הקדוש ברוך הוא. השלב שמתחיל בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

מזה כאלפיים שנה שעם ישראל מתעמק כל כולו בתורה של בחינת האש השחורה. למעשה, מה שהציל את העם היהודי מלהיעלם בתהום הנשייה היה ההתעקשות הבלתי מתפשרת על קוצו של יוד. אבל המחיר של נטייה חד צדדית זו אל עבר הסוג הזה של התורה, פתח עם השנים פער עם החצי השני- התורה של האש הלבנה. גם כאשר מקובלים עסקו בצד הנסתר, לרוב הייתה בהתעסקות זו נטייה להתשמש בכליו של החלק הנגלה ובמקרים רבים, במקום לגלות את הנסתר נוצרה הסתרה כפולה ומכופלת.

הדוגמה הקלאסית שניתן להביא כאן קשורה לשני מושגי יסוד באילן הספירות. רק אקדים ואומר שכל התורה, והתפילות וכמובן הטקסטים הקבליים נכתבו מתוך מצב תודעתי מסויים (במקרה של התורה, תודעה אלוקית ובמקרים האחרים תודעה המחוברת לאלוקות) וכדי "לפתוח" את הטקסטים, יש צורך להכיר את החוויה שהטקסט מדבר עליה. לצורך העניין, אנו משתמשים במילה אהבה כדי לציין חוויה פנימית. מי שלא חווה מעולם אהבה, יכול לקרוא את המילה, לנתח על פי כלי השכל את המשמעות אבל עדיין תהיה חסרה לו החוויה שתאפשר למילה להיות טעונה במשמעות.

בחזרה לאילן הספירות. שני מושגי יסוד אלו הם חכמה ובינה. המשמעות של חכמה היא היכולת לתפוס דבר מסויים בשלמותו במהלך טרום המשגתי-הוליסטי. בעוד שהמושג בינה מדבר על השלב הבא בשלשלת שמפרק את מושא ההתבוננות למרכיביו ומתאר את השלבים המאפשרים לו לפעול. אך מה פירוש תפיסה טרום המשגתית? בדרך כלל התהליך הוא כל כך מהיר עד שנידמה לנו שמושא ההתבוננות והמילה המתארת אותו הם עניין אחד. וכך יוצא שאנו לומדים את כל המילים הנכונות ובכל זאת, אנחנו נשארים על אותה משבצת שבה התחלנו. הרבה פעמים אנו לומדים משהו ובטוחים שאנחנו יודעים אותו כשלמעשה, לא גילינו דבר על הפנימיות שלו.

כדי שתהיה אפשרות לקרוא את התורה, יש צורך לאפשר למרווחים שבין האותיות והמילים להתקיים אחרת מדובר בגוש שחור וחסר משמעות. אבל הקלף שמאחורי האותיות הוא לא רק רקע שמאפשר להעביר את המסר החשוב של התורה. המרווח הזה הוא עניין מהותי והחלק המאפשר לנו להבין או לכל הפחות לתפוס, את מושג האין האלוקי. ומתוך כך אפשר גם ללמוד או להקיש מהו אותו יש מאין.

מכיוון שיש קשר הולוגרמי בין כל הדברים, זאת אומרת שכל חלק במציאות משקף את כלל המציאות, אותה מציאות של קלף וכתב קיימת גם באדם. חלק שהוא יש וחלק שהוא אין. האין הוא התשתית שעליה מונח קיומנו.

תכליתו של לימוד תורת האש הלבנה היא לבוא במגע עם החלק הבלתי נראה אך המורגש של קיומנו. באותו "חלק", אנחנו עדיין באחדות גמורה עם השם יתברך. באמצעות המגע עם אותו "חלק", אנחנו מושכים "אור" אל תוך העולם הזה. כמובן שמילים כמו חלק ואין ואור הם דימויים שבאים להצביע על מציאות שמעבר לדימוי.

לעת עתה, נשאיר את הדברים כפי שהם ובכל זאת, תרגיל מדיטטיבי פשוט שכדאי לעשות בזמנכם הפנוי- להתחיל לשים לב לאורך היום לחללים ולמרווחים המקיפים את המציאות. את המרווחים לא ניתן לראות, רק ניתן לשים לב אליהם כשמתבוננים ב"יש" המצוי במרחב.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

יגעת ומצאת, תאמין! :)

בס"ד

אני לא יודע איפה להתחיל אבל ההתחלה הזו היא הטובה ביותר שהייתה לי בתחום הרוחני מזה שנים.

חלק גדול מהתסכול שחוויתי במהלך החמש שנים האחרונות מאז שהתחלתי לחזור בתשובה, היה קשור, כפי שחלק מקוראי הבלוג בוודאי יודעים, לקושי שלי למצוא קשר בין היהדות שזה עתה גיליתי מחדש לבין מה שהיה משאת נפשי במשך שנים רבות של חיפוש בשדות זרים וזה ההארה. התסכול רק הלך והחמיר ככל שהשנים נקפו ולא הצלחתי למצוא איזשהו חוט מחבר בין באינטרנט, בין מחוצה לו שיצליח לתפור לי את כל החבילה הנאה הזו. אם מצאתי מלות מפתח בגוגל שהיו קשורות לנושאים הללו, הן בדרך כלל עסקו בשלילת הקשר בין הארה ליהדות או בשלילת הקשר בין היהדות לאורתודוכסיה. מידי פעם נתקלתי בבלוג או אתר שדיבר על הרב אריה קפלן זצ"ל כפי שאני עצמי עשיתי אבל בהקשר קלוש להארה. ובמיוחד, דבר שחסר לי היה מישהו חי שאפשר לדבר איתו, לשאול שאלות ובאמת לנסות להתחקות אחרי שלשלת מסירה חיה וכתבים העוסקים בנושא.

אני רואה את עצמי כמשתייך לדור של מחפשים. דור הניו אייג' שחפר את המזרח, תירגל יוגה, הדליק קטורת, עסק במדיטציה על בסיס קבוע ובשלב מסויים הרגיש שחסר לו משהו. חלקנו פנו ליהדות. אני עצמי חיפשתי ביהדות מסגרת יציבה שתכיל את האורות שלמדתי מתורות המזרח…

אבל תוך כדי התהליך, גיליתי שהיהדות היא הרבה יותר מסתם מסגרת. יש הלכות. והלכות זה עסק מחייב. ויש גם הלכות עבודה זרה. ועכשיו העניין נעשה הרבה יותר מורכב. במיוחד לאור העובדה שביהדות עצמה יש זרמים שעלולים להחרים זה את זה בטענה שהזרם השני עוסק בעבודה זרה.

ואם נוסיף לכך שהתחושה שלי לגבי דברים שלמדתי בתורות המזרח מעולם לא השתנתה ושאני עדיין מרגיש בכל לבי שיש שם ניצוץ של אמת…התחלתי באיזשהו שלב להרגיש כמו עכבר במלכודת. כל פנייה נראתה נכונה לשעתה עד שהשעה התחלפה. והטלטלה הזו הפכה אותי לאדם מאוד לא מואר. לא במונחים יהודיים ולא במונחים מזרחיים.

כל זה היה יכול להמשך עוד זמן שבכל מקרה נדמה כנצח. אבל השם חס עליי ובסופו של דבר, שיטוטיי לא הושבו ריקם. באחד האמשים (כלשונו של אפרים קישון), תוך כדי גלישה נתקלתי ביוטיוב ברב אברהם סיטון (rabbi avraham sutton באנגלית). הוא מוסר שיעורים באנגלית והתחושה המיידית שהרגשתי כשהתחלתי לשמוע שיעור שלו היא תחושה שמישהו יודע את הסוד של שילוב היסוד המדיטטיבי\הארתי בתוך היהדות. ויש לו על מי לסמוך החל ברב אריה קפלן זצ"ל שהרב אברהם היה תלמידו וכלה בספר "סולם העלייה" לרבי יהודה אלבוטיני.

אני מטבעי אדם נודניק ובמיוחד כשאני מזהה דבר שמהדהד עם אמת עמוקה שנמצאת בתוכי. לכן לא התעצלתי ושלחתי לרב אברהם אימייל והמתנתי בציפייה דרוכה לתשובה. התשובה לא איחרה לבוא ונוצר בינינו בינתיים קשר טלפוני ואינטרנטי. בעזרת השם ואם הרב יתיר לי, אני מקווה לתרגם ולהעלות רעיונות שלו לבלוג שלי. אני מאמין בכל ליבי שיש לא מעט יהודים מתוסכלים כמוני שהיו שמחים לפגוש תכנים כאלה בלשון הקודש. עד שהתכנית הזו תקרום עור וגידים, אני ממליץ בחום למי שאנגלית לא מהווה בשבילו מחסום לחפש את הרב סיטון ביוטיוב או באתר שלו באנגלית. בעיניי, התורה שהוא מביא וקורא לה תורת נבואה היא אתחלתא דגאולה ממש. אל תאמינו לי, לכו לראות בעצמכם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

על בלוג נפלא, על רב שלמה ועל הדרך, גם על האמת

בס"ד

בתקופה האחרונה הקב"ה דורש ממני להאט את הקצב. מחייב אותי לעשות חשבון נפשי וגופני. אני באמת מאמין בניסים וגם בכך שהטבע הוא נס, וגם שהזדקנות התאים היא נס… 🙂

בלוג מאוד מומלץ שנתקלתי בו לאחרונה של אבשלום שילוח, נקרא בין השמים ובין הארץ (תאלצו לסלוח לי, עדיין לא השתלטתי על פלאי הטכנולוגיה ובכללן יצירת קישוריות 😦 ). הבלוג עוסק בתורת איז'ביצה, ברב קרליבך זצ"ל ובפוסט מודרניזם. כתוב בצורה מופלאה ובהירה.

וכך תןך כדי עיון ונבירה בפוסטים השונים שם, עלתה בי תובנה מופלאה. הגעגוע לחיבור ולאחדות עם הקב"ה הוא סם החיים! בלעדיו מגיע המוות הן במובן המטאפורי והן במובן הגשמי. אדם שמתגעגע לקב"ה עשוי להביא את הגעגוע הזה לידי ביטוי באופנים שונים ומשונים. אוטו חדש, דירה חדשה, אהבה חדשה… וכו'.אלא שהגעגוע הזה הוא כמו צימאון שמנסים להרוות באמצעות מי מלח.

וזה עוד במקרה הטוב שבו האדם צמא. כי כשהוא לא צמא הוא ישן או מהופנט מול הטלויזיה או המחשב.

אבל בתשתית של כל הקונסטרוקציה הזו שנקראת חיים, עומד העיקרון הפשוט של געגוע למשהו שאנחנו כבר מכירים ומבקשים לחזור ולהתאחד איתו. המסע הזה נמשך כל עוד הצמא לא בא על סיפוקו או עד שהייאוש משתלט.

ברוך השם, אנחנו עדים בכמה עשורים האחרונים למגמה מאוד חיובית בעולם. מגמה שמושכת אנשים צעירים מכל הגילאים מזרחה. ומבחינתי מזרחה זה לאו דווקא למזרח הרחוק אלא גם ובעיקר לאונה הימנית במוח. לספירת החכמה. זה נכון שיש גם המון בלגאן עולמי ואינטרסים להשאר בחושך ובכל זאת הרבה מאוד אנשים מבקשים את האור. ולא רק יהודים ולא רק ביהדות אבל ברוך השם, אנשים סוף כל סוף מחפשים ובעיניי, עצם החיפוש הוא כבר חצי מהרפואה.

ראיתי ביוטיוב סרט דוקו על רב שלמה קרליבך זצ"ל (אגב מומלץ בחום). באחד הקטעים, מרואיין מביא בשמו של רב שלמה שאמר: "לפעמים הבית לא משהו, הקירות מתקלפים, הגג דולף אבל הדייר! אוי הדייר קויידש קויידשים" (זה מהזכרון אז מן הסתם שיניתי קצת 🙂 ). יש מהות פנימית בכל אחד ואחת מאיתנו שיודעת שהיא לא זקוקה לשום תיקון כי היא עצמה ניצוץ אלוקי. ודווקא הניצוץ המופלא הזה הוא הדבר שמעורר אותנו לרצות לתקן את הדליפה בגג ולצבוע את הקירות ובכלל להתנאות לפני בורא עולם. ומה שרב שלמה מלמד אותנו, זה להסתכל על כל אדם באשר הוא אדם ודרך זה להזכיר לו את מה שהוא תמיד ידע. שהוא טהור וטוב.

העולם שלנו לא זקוק להמונים שיחוללו מהפכה תודעתית\ נשמתית. הוא זקוק רק לי, ולך, ולך, ולך…. אי אפשר אף פעם לזלזל בכוחם של יחידים. על אחת כמה וכמה, יחידים שיודעים שהם טהורים וטובים בפנימיותם.

אני שומע סביב לא מעט נבואות זעם ומה שרואים מידי פעם בחוש שלכאורה העולם באמת התחרפן. עצה טובה של רבנו במצבים כאלה היא לעצום את העיניים. ממילא הכל שקרים ואם רוצים לדעת את האמת, היא ממילא מצויה בפנים.

אשרינו שזכינו להיוולד בתקופה המרגשת הזו. אשרינו שאנחנו יודעים את טהרתנו. אשרינו שאנחנו יודעים שבכוחנו לשנות. אני מתפלל שנזכה כולנו לראות את המציאות הזאת גם בפן החיצוני שלה בבחינת "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ירושלים- עיר שהתחברו להם יחדיו :)

בס"ד
ב"ה, אחרי כשנתיים וחצי שבהן לא דרכה כף רגלי בירושלים, זכיתי בדרך ההשגחה לנסוע למרכז העולם, יחד עם משפחתי לבר מצווה. אני חושב שזה תמיד מרגש לראות אנשים חילונים נוסעים לכותל\ עורכים בר מצווה בבית כנסת\ עונים אמן אחרי שאתה מברך… נוצר פער כל-כך גדול בין חילונים לבין דתם שכשהם עושים משהו כל-כך לא רציונלי, אתה מיד מבין שיד ההשגחה הייתה בדבר.
אבל לא בכך עסקינן. מה שקרה לי כשנסעתי לשם היה שלא יכולתי שלא להקביל את החוויה שלי לזו של אחד, עזריאל קרליבך שנסע לפני שנים רבות להודו ורשם את רשמיו. בפתיחת הספר\יומן, הוא מספר באריכות על המראה של הרחוב ההודי על שלל גווניו האנושיים בעיקר דרך תיאור כיסויי הראש.
תוך כדי נסיעה באוטובוס בקווים הפנימיים, שמתי לב להבדלי הלבוש של הדתיים השונים (מאד!!!) זה מזה.
כיפות שחורות מקטיפה או מבד סטן, סרוגות גדולות המכסות את כל הראש או קטנות ובקושי נראות, כאלה עם הכיתוב נ נח נחמ נחמן מאומן או יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד, צבעוניות של מתנחלים או לבנות של ברסלב.
וזה לא מסתיים כמובן בזה. פאות קצרות וארוכות או חסרי פאות, פאות מאחורי האוזניים, כאילו כדי להסתיר או לפני האוזניים כאילו כדי להתריס. זקן ארוך או קצר או חסרי זקן. ציצית מצמר רחלים הנלבשת מעל לחולצה או גופציצית המוכנסת לתוך המכנסיים. צדיקים נסתרים וצדיקים נגלים. פושעים נסתרים או פושעים נגלים. שומרי נגיעה או מגלי חיבה. וכולי וכולי וכולי…
ועוד לא דיברנו על הנשים ואורך השרוול ואורך החצאית. והכי מרגיז שעל פניו, ביומיום הם נראים כאילו הם מסתדרים נפלא אחד עם השני.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מגיע מעיר שהדתיים בה והחרדים בה הם פחות או יותר הומוגניים. קהילה וכאלה. מה שאומר שאני לפחות לא יכול לראות איך הם באים באינטראקציה יומיומית עם דוסים מזרמים אחרים. עכשיו, בשיחות, מבחינה אידאולוגית הם יכולים להיות נגד אבל אין לי שום יכולת לבחון את היחסים ביניהם בזמן אמת.

אני חוזר מירושלים עם רושם ברור שמדובר בעיר מאוד פלורליסטית במובן הדתי יהודי של המילה. אני לא רוצה להשמע באופוריה, אבל עד עכשיו, לא ממש הבנתי למה אנשים רוצים לגור בירושלים. אולי סתם נפלתי עליה ביום טוב ובמקרה יצא שכולם היו חייכנים. אבל תכל'ס, חזרתי לפריפריה באורות גבוהים.
זה לא שירושלים באה לי ברעש וצלצולים של התרגשות, היא באה יותר כמו יין שמתגנב וגורם לכל הגוף שלך להירגע ולהתמסר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה