בס"ד
לפני מספר שנים שמעתי שיעור של חסיד ברסלב, חוזר בתשובה שענה לשאלה מעניינת. השיחה התנהלה בערך כך:
שואלת: "למה דווקא רבי נחמן? יש כל כך הרבה רבנים. הרב קוק ולובביץ", הרמח"ל. מה העניין עם רבי נחמן? לא כדאי ללמוד את כולם?"
הרב: "כולם קדושים. אין שום בעיה. אבל קודם כל צריך להתבסס בדרך אחת. לבחור שיטה שתהיה המתווה, הדרך לאלוקים. אחר כך תעופי. תלמדי כל רב אחר. זה יוסיף ללימוד שלך מימד נוסף."
אני מרגיש שיש בלימוד הזה אמת עמוקה הרבה יותר ממה שהרב התכוון אליה. לקחתי את זה למפגש בלמודי דתות. כמה חוכמה אפשר לשאוב מהמיסטיקן ואיש השריעה אל גזאלי , כמה יופי אפשר למצוא בניסרגדאטה מהראג', איך חואן של הצלב יכול להעמיק את החוויה הדתית שלי. אבל התנאי, לבחור בדרך שלי. ביהדות. זה הנתיב הרוחני שלי. המקום הרוחני שאני מרגיש בו בבית. לא מכיוון שזו האמת הבלעדית אלא מכיוון שזו המורשת העתיקה שמלמדת אותי כיצד להתחבר לה' יתברך ולצאן מרעיתו.
היהדות היא עמוד השדרה שלי. יש לה הלכה מלשון הליכה. היא מלמדת אותי כיצד ללכת את החיים שלי. העולם מזמין אותי במאה העשרים ואחת ללמוד מהדתות שמתקיימות לצד הדת שלי כיצד להתחבר באופנים שונים להוויה האלוקית ששורה בכל, איך לגלות אלוקות במציאויות מקבילות. להתכחש לאמת שקיימת בדתות אחרות כמוה כהתכחשות ליכולת של האלוקים להתגלות בכל צורה ואופן במציאות שהוא ברא.
אמת הנה אמת רק כשניתן לומר אותה באופנים שונים והיא איננה מאבדת מאמיתותה.
דוס בהתהוות 