מה בין עכשיו לימות המשיח?

בס"ד

מוחין דקטנות

מי שאי פעם חווה חוויה מיסטית בחייו, יודע שיש דברים שמנקודה זו והלאה כבר אי אפשר להכחיש. מבחינתנו אלוקים הוא וודאות מושגת, גם אם יהיה לנו קשה להגדיר את האלוקות הזו. אבל יש רגעים של פחד, שבאיזשהו מקום מבקשים שנסתתר מתחת לסינר של אמא. רגעים שגם הוודאות הגמורה ביותר, לא תוכל למשוך אותנו מחוץ לתחום ההשפעה של אותו כוח מושך, אותו כוח שרבי נחמן קורא לו המדמה.

כמה קשה לעמוד מול הכוח הזה שיודע להעניש אותנו על התנהגות לא נאותה, להתבונן במציאות מתוך הנקודה הכביכול אובייקטיבית ולשפוט את עצמנו ואת העולם. אבל מהו העולם אם לא השלכה של הדמיון שלנו?

בפרשת בראשית אנחנו רואים שהקב"ה רואה את מעשיו "כי טובים". איך יכול להיות שמשהו השתבש? איך יכול להיות שאנחנו מסוגלים לראות את הבריאה כ"לא טובה"?

משהו משובש בראיה שלנו. רב שלמה קרליבך זצ"ל היה אלוף העולם בהסתכלות חיובית. היום שמעתי בשמו אמירה מהפכנית. כשהוא נשאל אם מותר לנשים לשאת ספר תורה, הוא ענה: "הן ראויות לשאת את ילדינו. מן הסתם הן גם ראויות לשאת ספר תורה!"

יש כאן אמירה רדיקלית למי שמכיר את המדרש שמדבר על כך שכאשר תינוק נמצא במעי אמו, הוא לומד תורה מפי מלאך. ואם הוא לומד תורה, זה אומר שהאשה באותה שעה נושאת ספר תורה ברחמה! ואנחנו יודעים שגדולי עם ישראל נהגו לקום כאשר אשה הרה נכנסה לחדר מפאת כבוד התורה.

לעיתים קרובות מידי, הבעיה איננה בטקסט אלא בפרשנות. התורה היא "עץ חיים", ולכן גם הפרשנות שלנו אותה צריכה לגדול ולצמוח כמו עץ.

כנראה שיש עוד הרבה מה לתקן את העיניים. אנחנו זקוקים לעיני משיח, כמו שרב שלמה אומר. עיניים שמסוגלות לראות את התכלית הסופית גם כשעיני הבשר לא מסוגלות להבין איך כל זה מתקשר.

מוחין דגדלות

ברגעים של משבר, כשמופיעות חדשות שמהדהדות לנו את נבואות אחרית הימים, יש ביכולתנו לשקוע ביאוש, להיכנס לעמדת "אמרנו לכם" או לקפוץ קפיצה קוואנטית. לשאוב אופטימיות מאחרית הימים. לנסות לדמיין את המצב האידאלי ולשאוף לחיות אותו בעצמנו כבר היום. איך עושים את זה? עוצמים עיניים לכמה רגעים. לא קוראים את העיתון ולא מקשיבים לחדשות. שואלים את עצמנו איך היינו מרגישים במציאות שהיא כבר מתוקנת? איך היינו פוגשים בני אדם אחרים במציאות מתוקנת? איך היינו מביאים לידי ביטוי את כל הטוב והכרת הטוב האלה שאנחנו מרגישים בדמיוננו במציאות מתוקנת?

החסידות מרבה לדבר על גאולה בפרטיות וגאולה בכלליות. איך היינו מרגישים בנוכחותו של אדם שהוא כבר גאול? האם היינו שואבים ממנו השראה? האם גם אנחנו יכולים לעורר השראה כזו?

או שאולי אנחנו קצת מעדיפים כרגע להגיד: "אני הולך לישון עכשיו. תעירו אותי כשהמשיח יגיע."

מה מסוגל להתניע אצלנו, כל אחד מאיתנו את התהליך הזה שיוציא אותנו מגדר מושפעים ממאורעות החיים לגדר מושפעים מהשם יתברך ומשפיעים על מאורעות החיים?

מודעות פרסומת

אודות רני בן-נר

מנסה לחזור בתשובה או כמו שחמותי קוראת לי "דתי בערך" :) בעל, אבא, בן, מטפל וחסיד ברסלב בהתהוות. נלחם בנחש מהמזרח הרחוק (כבר הכיש אותי הנבלה) ומנסה למצוא גשרים בין העולמות שבהם אני חי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה בין עכשיו לימות המשיח?

  1. מתעוררת הגיב:

    "חדלו עוד מלהיות עניים!
    שובו אל האוצרות שלכם".
    סוגיה אמיתית הבאת. מלמדים אותנו לפחד מעצמינו, מהעולם, מהשם… במקום להעלות את הפחד לשורשו. ליראה קדושה. לחיים של שמחה ואהבת הבריות והבורא.
    פוסט שנכתב במתיקות ופשטות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s