לזכור לקשור את שרוכי הנעליים או- עקבתא דמשיחא

בס"ד

התחלתי לקרוא ספר חדש של הרב קרליבך זצ"ל בשם "למען אחיי ורעיי". קודם כל, מאד מומלץ. דבר שני, יש משהו שמאד הרשים אותי שהוא אומר בספר הזה. יש שני סוגים של אנשים: אנשים שכשהם הולכים לישון בלילה, המחשבה האחרונה שלהם לפני השינה היא "הנה נשרף עוד יום" ; ואצל הסוג השני של אנשים עולה המחשבה "התקרבנו בעוד יום לקראת הגאולה וימות משיח".

כשאני מנסה לחשוב עם עצמי מה הדבר הזה אומר, אני מגלה שעצם המחשבה השניה היא עצמה גם מקרבת את הגאולה והיא עצמה מה שנקרא מעין גאולה.

ישנו סיפור חסידי על הבעש"ט הקדוש שבאחד הימים פגש יהודי זקן,עייף ושבור ביער. שאל אותו הבעש"ט: "למה זה נפלו פני כבודו?" ענה היהודי: "בבית הכנסת שלנו יש אוירת נכאים. אין טיפת כבוד אחד לשני וההרגשה היא שאנחנו באים לבית הכנסת רק מתוך הרגל". הבעש"ט השתתף בצער היהודי ופנה ללכת לדרכו. לאחר כחמש דקות בא הבעש"ט בריצה חזרה ליהודי ואמר בקול נרגש: "ידידי היקר! נודע לי ממש עכשיו דבר משמח ביותר. בבית הכנסת שלכם מזה זמן מה נמצא יהודי שהוא הוא נשמת משיח! לצערי הרב לא נאמר לי דבר יותר מכך. אינני יודע אם צעיר הוא או זקן, גבוה או נמוך, תלמיד חכם או פשוט עם. אבל אני יודע שמה שמעכב אותו מלהתגלות זו העובדה שלא נוהגים בו כבוד. אנא חזור לבית הכנסת וספר לחבריך. רק בכם תלויה הגאולה של כל עם ישראל!".

היהודי הזקן רץ נרגש חזרה לבית הכנסת וכינס את כל חברי הקהילה לספר להם על החדשות הטובות. שנים של סבל נמחקו באחת מעל פניו של הזקן ובפעם הראשונה מאז שעמד על דעתו הרגיש תקווה אמיתית שהנה משיח עומד כבר בפתח.

יהודי הקהילה נדבקו בהתרגשות של הזקן והחלו "לחשוד" בכל אחד מהחברים. בשבתות הזמינו אחד את השני כדי שיוכלו לספר לנכדיהם איך פעם אירחו את המשיח לשבת. התפילות נעשו הרבה יותר נלהבות ואש קודש סבבה את בית הכנסת בעת התפילה. השמועה התפשטה ויהודים מכל רחבי העולם נהרו לקהילה הקטנה. כל מי שביקר בה והתפלל בבית הכנסת אמר שאין ספק שמשיח צדקנו מתפלל מכיוון שממש אפשר לחוש באויר את הקדושה.

************

כמה מהגאולה היא מהלך טבעי וכמה ממנה תלויה בנו? עצם התחושה שהנה משיח בא, כבר במידה מסויימת משרה משהו מאורו של משיח עלינו. לפני מספר שנים בא אלי מטופל פנסיונר שומר מצוות. זה היה הרבה לפני החזרה בתשובה. בבדיחות הדעת שאלתי אותו: "נו, מתי יבוא משיח?". הוא הסתכל עלי בשיא הרצינות ואמר לי: "משיח כבר היה פה". "מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבל. "אם היית חי בשנות החמישים והיית רואה את האהבה שיהודים הרגישו זה כלפי זה, היית יודע שבא משיח".

תקראו לי אופטימיסט חסר תקנה אבל אני מאמין שגם אם בפועל נזכה לראות משיח צדקנו וגם אם לא, אם רק נכניס לראש שלנו שהנה משיח בא, נזכה להארת משיח כבר עכשיו.

אנחנו חיים בתקופה שעל פי רבותינו קוראים לה עקבתא דמשיחא. העקב של המשיח. אנחנו לא דור של בשורות גדולות וגם לא של צדיקים גדולים. מה שנשאר לנו לעשות, התפקיד שיועד לנו על ידי השם יתברך זה בסך הכל לקשור את השרוכים. לדאוג שהעקב לא יפצע חלילה. איך עושים את זה? מתייחסים אל כל יהודי כאילו הוא קודש קדשים. גם אם הוא מעצבן, גם אם נדמה שהוא חס ושלום עוכר ישראל. אותם קדושים מעצבנים בחרו לעצמם תפקיד קשה- לעמוד בפרץ ולהזכיר לכולנו על מה עוד לא התפללנו מספיק. כל מילה טובה שלנו על יהודי שנאמר לאבינו שבשמיים, כל תפילה לתשובה שלמה ליהודי רחוק מזרזת את המשיח. חוץ מזה, לעולם אין לדעת אם אותו יהודי שכיבדנו הוא המשיח שמחכה לרגע ההתגלות… 😉

אודות רני בן-נר

מנסה לחזור בתשובה או כמו שחמותי קוראת לי "דתי בערך" :) בעל, אבא, בן, מטפל וחסיד ברסלב בהתהוות. נלחם בנחש מהמזרח הרחוק (כבר הכיש אותי הנבלה) ומנסה למצוא גשרים בין העולמות שבהם אני חי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לזכור לקשור את שרוכי הנעליים או- עקבתא דמשיחא

  1. לילך שרון הגיב:

    איזה יופי רני… 🙂
    גם באמונה צריך כדורי פלסיבו, כדי לראות שמה שחיפשנו היה תמיד עמוק בפנים.
    אנחנו מאמינים בני מאמינים… אבל לפעמים צריך סיבה להאמין 🙂
    שבוע טוב גם לך!
    ו- מחול מחול מחול 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s