אנשי המעברים

בס"ד

מישהו סיפר לי פעם שאחרי שהוא עלה מארצות הברית, היתה תקופה מסויימת שמכורח הנסיבות הוא נאלץ לחזור לשם. אלא מה, שהיתה לו בעיה קטנה. איכשהו, הוא כבר לא היה אמריקאי. משהו בישראליות דבק בו ואותו משהו היה חסר מובן לאמריקאים. היו דברים מסויימים שהוא לא היה יכול לתקשר אותם. אבל זאת היתה רק חצי מהבעיה. גם ישראלי הוא לא בדיוק הרגיש. כל מה שנותר לו לעשות היה לבחור צד ולנסות לדבוק בו ככל יכולתו. לא שזה באמת עזר אבל הוא לא הפסיק לנסות.

בסך הכל, אני נראה די דוס ומי שלא מכיר אותי, עלול במבט מרחוק לטעות בי ולחשוב שזה מה שאני. אבל האמת היא שאני מרגיש בינתיים שאני רק מתאמן. איזה מין עולם אני מביא איתי לתוך היהדות? עולם מלא באלילים וקעקועים ומוזיקה שאי אפשר להגדיר אותה בדיוק כחסידית. אני יכול לשבת ולנהל שיחה מרתקת עם חסיד גור אבל בסוף השיחה אני אדע שיש דברים שטבועים בו שמשאירים אותנו בכל זאת משני צידי המתרס. זה לא שאני חושב שהוא לא אוהב אותי או שאני לא אוהב אותו, פשוט יש תהום תפיסתית שפעורה בינינו.

מן הצד השני, יושבים להם חברי ילדות ומשפחה שאין להם מושג ירוק מה עובר עלי. אנשים שאני אוהב בלב ונפש ושאני יודע שאוהבים אותי אבל גם פה פעורה תהום.

אז מי נשאר?

נשאר רק מי שעובר דרך דומה בעצמו. זה שחצה את הקוים. זה אגב במידה מסויימת יכול להיות גם דוס ששינה כיוון ובוקר אחד הודיע להורים שלו שהוא כבר לא חסיד צאנז ושהוא עורק לברסלב או חב"ד. העיקר פה הוא המעבר. מישהו שמבין לליבך.

בשנים האחרונות ברוך השם, אותם אנשי המעברים הולכים ומתרבים ומתחילים להוות קהילה בפני עצמה. יכול להיות שתהיה השתייכות לאיזו חסידות מסורתית אבל אנחנו באופן טבעי מתארגנים באשכולות כי כשאני מתחרפן שהאחים שוב ערבבו את הסכום או כיבו בשבת את האור בשירותים, או נכנסים לדיון שבו הם מנסים לבזות את האמונות שלי (ושל אבות אבותינו), מי שיכול להבין אותי הוא רק מי שחווה מצב כזה על בשרו.

אנחנו מנסים בכל כוחנו לחצות את הקוים אבל אנחנו תמיד נהיה מי שאנחנו עם כל המטען העודף. אין לי תלונות. השם זיכה אותי להגיע למקום שבו אני יכול לראות משהו שיש בו משמעות ותכלית אבל מקומי מוגדר מראש וכל עוד הוא מוגדר, אני מעדיף את חברתם של אלה שמבינים אותי ואלה שנוכל להיות אחד לשני לתועלת.

אני עדיין רוצה בכל זאת להאמין שזה רק איזשהו שלב בדרך ושבסופו של דבר ניפול כולנו, חרדים, חילונים, דתלשי"ם, חוזרים בתשובה, זה על צווארי רעהו ואחרית הימים תיראה כמו הפי אנד של סרט ערבי של יום שישי אחר הצהריים כשהייתי ילד.

 

אודות רני בן-נר

מנסה לחזור בתשובה או כמו שחמותי קוראת לי "דתי בערך" :) בעל, אבא, בן, מטפל וחסיד ברסלב בהתהוות. נלחם בנחש מהמזרח הרחוק (כבר הכיש אותי הנבלה) ומנסה למצוא גשרים בין העולמות שבהם אני חי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אנשי המעברים

  1. לילך שרון הגיב:

    אמן ואמן!
    לאחרונה הרבה יותר כיף לי לחשוב שאני שונה מכולם וזה בסדר ואפילו כיף ומיוחד. ובמקום שאני אחשוב על איך להשתלב פה או פה, שאחרים יחשבו איך להשתלב איתי אם הם רוצים, ואם לא אז גם טוב 🙂 כל מחשבה על כך מתישה ומבאסת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s