השיתוף

בס"ד

זכיתי הערב לשמוע הרצאה בהיותי סטודנט מלגאי בערד, של נעם מנלה.

קשה להבין את גודל המהפכה שאנחנו נטועים בתוכה. מהפכה תודעתית שהאינטרנט משחק בה תפקיד קריטי. מי שמעוניין יוכל לשמוע הרצאות או מיני הרצאות של מנלה ביוטיוב.

ועכשיו…

קיצור הדברים על פי הבנתי הדלה.

המהפכה כבר כאן והיא ולא גובה (יותר מידי) מחירים בנפש. ההשפעה שיש לכל אחד מאיתנו בלחיצת מקלדת היא בלתי נתפסת! מגלמת בתוכה עולם הפוך לחלוטין ממה שגדלתי עליו. הכוח נמצא היום בידי מי ששולט ברזי הרשתות החברתיות. אנחנו חיים בעידן מטורף לחלוטין במונחים של העבר. עידן שבו נשברו המחיצות שבין הדורות בין בעלי הסמכויות לבין "פשוטי העם". הקירות והחומות נסדקים ומתפוררים.

בפרקי אבות כתוב: "עין צופה ואוזן שומעת וכל דבריך בספר נכתבים". מי שלא פוחד מהשם יתברך, כדאי שיחשוב שהשכן שלו רואה אותו. מה הוא עושה ואיך הוא מתנהל. כל מצלמה מתנהגת כמו חרב פיפיות ויש לזה מעלות מאד גדולות. יש דברים שנפסיק להתבייש בהם ויש דברים שכבר לא נעז לעשות.

כולנו באיזשהו מקום שייכים למערכת הזו שמשפיעה על חיינו. מצביעים לכל מיני עצומות, לייקים, טוקבקים במדיות החברתיות. אנחנו מגלים שיש לנו אמירה משפיעה מאד על התודעה הכלל אנושית. אפקט הפרפר אומר שהערה שזרקת בפייס בעברית, תוך שניות תתורגם לאנגלית ומשם לסינית וכו'…

יש מדרש יפהפה (לא זוכר על מי) על חכם שבנו עשה עליית נשמה. כאשר חזר שאל האב: "בני, מה ראית?". והבן עונה: "עולם הפוך ראיתי".

פוליטיקאים צריכים לתת דין וחשבון לאזרחים פשוטים, להקות צופות בקהל שר. עולם הפוך ראיתי.

ובתוך כל זה אני שואל שאלה אחת. איך מעבירים יין ישן לקנקן חדש? איך לא מוותרים על מסורת עתיקה ומעבירים אותה לדורות הבאים בדרך שתתקבל על לב השומעים?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

proud to be avaas

בס"ד

האינטרנט מתגנב אלינו. מלמד אותנו שיעור באזרחות גלובלית טובה.

לפני שנים רבות, טרם החזרה בתשובה, ראיתי סרט עם אדי מרפי וג'ף גולדברג בו מרפי משחק גורו שמסייע לסוכן מחירות (גולדברג) בערוץ קניות אמריקאי. באחת הסצינות, מרפי מספר את הסיפור הבא:

תייר מטייל על חוף הים. הוא רואה נערה רצה לאורך החוף ומשליכה כוכבי ים שנסחפו אל החוף בחזרה למים.התייר אומר לנערה: "תראי כמה כוכבים נסחפים. מה זה כבר משנה שהצלת כמה כוכבי ים" והנערה עונה לו: "to this starfish it matters".

כמה עוצמה יש באמירה הפשוטה של הנערה הזו. לכוכב הים הזה זה משנה.

מה יכול להיות יותר יהודי מלחתום על עצומה בavaas? אנחנו נמצאים פה כדי לשנות את העולם. לפעמים זה כדי להציל אדם אחד או חיה אחת או לשנות גזירה אקולוגית אחת. אבל השינוי הזה הוא צו השעה. אפשר להמשיך לנמנם. החצי כדור המערבי הוא מאוד נוח לנמנום. בני אדם נרצחים באוגנדה ובסוריה אבל אנחנו נוטים להרדם בין הידיעה החדשותית הזו לבין הפרסומות. בעלי חיים נכחדים בגלל תאוות בצע או שיעמום מצ'ואיסטי. יש לנו צרות משלנו. תנו לנו לנמנם בשקט.

הרב גדעון הולנד מדבר על האינטרנט בתור כלי של קדושה. כלי של קדושה!!! בשביל כוכב הים הזה, זה משנה! יש לנו ידע ויש לנו השפעה וזו ההחלטה שלנו אם לחתום על עצומה שתהפוך את העולם הזה לטוב יותר או לא. בעידן האינטרנט יש לנו אחריות לעשות כל מיני פעולות להבאת עצמנו למקום מוסרי יותר. לחתום על שינוי תודעתי. אכפתיות היא צו השעה.

אמת מול אמונה

בברסלב אין עניין עם וכוחים פילוסופיים. האם הבורא קיים או לא. ר' נחמן אמר שאם מישהו יכול להוכיח לך את קיומו של בורא עולם, תתרחק ממנו כמו מאש. כי דבר שאפשר להוכיח אפשר בהכרח גם להפריך. ברסלב אומרת שכשאתה מדבר עם השם, אתה מנכיח אותו בחייך. השם הופך להיות משהו שקיים בתוך הסיפור האישי שלך, בתודעתך. יש ניסים אבל אתה צריך להצביע עליהם. לא כהוכחה אלא כמשהו מצוי בתוך חייך. יש אלוקים לא כהוכחה לוגית אלא מתוקף השיחה שלך איתו. מתוך מערכת יחסים אינטימית שבה אתה מדבר והוא מקשיב, ופועל ישועות בחייך, כי שמת לב לאותן ישועות. החיים שלנו לעולם לא יהיו אובייקטיביים ולכן עיקר העבודה שלנו בעולם הזה היא עבודת גינון. לנקש את העשבים מתוך גן האמונה ולגלות בשביל עצמנו את הגן הפרטי שלנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אמת אחת יש

בס"ד לפני מספר שנים שמעתי שיעור של חסיד ברסלב, חוזר בתשובה שענה לשאלה מעניינת. השיחה התנהלה בערך כך: שואלת: "למה דווקא רבי נחמן? יש כל כך הרבה רבנים. הרב קוק ולובביץ", הרמח"ל. מה העניין עם רבי נחמן? לא כדאי ללמוד … להמשיך לקרוא

גלריה | כתיבת תגובה

איך מקדמים גאולה

בס"ד

יין הונגרי

ר' נחמן מצא דרך להגיד לנו שיבוא יום ואנשים שמתיימרים לייצג את החסידות ינסו למכור לנו "יין" שהתואר שלו הוא "הונגרי" (כלומר יין מיוחד ומשובח). בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר גרעין אותנטי שיודע לזהות את היין האמתי, אבל כשאנחנו מעזים לחשוף את הזיוף, בני אדם מתקוממים כנגדנו.

מהו אותו "יין הונגרי" שרבנו מדבר עליו?

משל הארמון

תורת החסידות של הבעל שם טוב הקדוש מספרת לנו על אשליה שמחזיקה אותנו כבני ערובה  במה שאנחנו קוראים לו מציאות.

הבעש"ט מספר על מלך שהייתה לו יכולת לייצר אחיזת עיניים שבאמצעותה יצר ארמון. את הארמון הקיף בחומות ומאחורי כל חומה פיזר כסף וזהב ואבנים טובות. המלך הורה לנתיניו להגיע אל ההיכל. היו ממשרתיו שעברו את החומה הראשונה, לקחו את הכסף והלכו הביתה. היו משרתים שהמשיכו הלאה אך כשנתקלו באוצר גדול יותר, לא עמדו בפיתוי ולקחו  אותו וחזרו הביתה. רק בן המלך התעקש וחדר דרך כל החומות כדי לראות את פני המלך בהיכל הפנימי ביותר. כאשר הגיע להיכל המלך, גילה שכל החומות והאוצרות היו רק אחיזת עיניים.

תוספת לסיפור הארמון

אני מוכן להסתכן ולהמשיך את הסיפור.

כאשר בן המלך הגיע להיכל הפנימי, הוא גילה שאין הפרש בינו לבין המלך ושכל החומות והאוצרות היו תמיד חלק בלתי נפרד ממנו ורק האשליה גרמה לו להאמין בנפרדותו  מהמלך.

הבעש"ט מספר לנו במקום אחר (צוואת הריב"ש) שמידי פעם עלינו להפסיק מלימוד התורה לצורך דבקות בה' יתברך. מכיוון שכשאנחנו לומדים, אין לנו ברירה אלא להתנתק מבורא העולם.

היין ההונגרי הוא אותו יין משכר של הגילוי שהשם הוא האני האמתי שלנו, אותו היפוך אותיות שהופך אותנו מ"אני " ל"אין". כל תכליתנו הוא להעלות את המציאות בחזרה לשורשה ב"אין" האלוקי ולא פחות מכך להוריד את ה"אין" האלוקי אל תוך המציאות החומרית מתוך הכרה במהותה ושורשה.

חגיגת האלוקות

הבעש"ט הקדוש גילה לנו שיש שלושה סוגים של דבקות:

דבקות באמצעות לימוד תורה.

דבקות באמצעות תפילה.

דבקות באמצעות עבודה בגשמיות.

הבעש"ט ידע שהכל הוא אלוקות ושכל פעולה בחיים, באמצעות ההתכווננות הנכונה יכול להיות אמצעי לדבקות. גילוי ה"אין" האלוקי בתוכי, עוזר לי לחשוף את אותו "אין" אלוקי שמצוי בתוך כל המציאות. כמובן שגדרי ההלכה מורים לי כיצד להתנהל בעולם בצורה מיטבית. בדיוק כמו חוקי הפיזיקה שמשכנעים אותי לא לקפוץ באופטימיות ממגדל עזריאלי.

הכל עניין של תודעה

האדם בכלל והיהודי בפרט, מצוי בתנודה של רצוא ושוב. כמיהה והתעלות לשמי מרומים וחזרה לארציות. השכחה היא עניין מצוי ובלתי נמנע, ולכן אנחנו מתעלים ונופלים. אך כל תכלית הירידה היא כדי לגלות אלוקותו יתברך גם במבואות האפלים. להזכיר לנו שבאמת "מלוא כל הארץ כבודו" וש"לית אתר פנוי מיניה", ושאם נהיה ישרים באמת עם עצמנו נוכל בסופו של דבר "לתקן עולם במלכות ש-ד-י"

אמן ואמן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

המסע מתחיל

בס"ד

המסע מתחיל.

בין ריחות האביב לחצרות הבתים ועד לכביש היוצא מן העיר. תרמיל קל ושק שינה וגיטרה קטנה שתלווה את החופש.

מסעות מתחילים בכמיהה, בערגה לדבר מה שאנו מאמינים שהכרנו אבל משום מה נעדר מחיינו.

אנחנו נפגשים בצידי הדרכים, בואדיות ובתחנות דלק נדחות, העיניים בורקות ופקוחות לרווחה והחיוך מתרגש, מעיד כמו אלף עדים על התנועה לעבר המשמעותי.

"זאת התורה, אדם כי ימות באוהל…" אדם הנשאר באוהל, ממית את עצמו. את התורה צריך לגלות בכל מקום, באוהל כמו גם בדרכים.

לפעמים אנחנו נפגשים במתחמי ריינבו. הרכבים חונים הרחק מהמתחם. לאחר כעשר דקות הליכה, ריח הקטורת והמדורות מתחיל להגיע לנחיריים. אותו ריח מתוק שמושך את הנשמה כלפי מעלה.

המסע הוא חיפוש. חיפוש אחר ניצוצות שנפלו אל בין הקליפות. וכשמזהים ניצוץ, חשים את התלהבות הלב במפגש עם איזשהו חלק בתצרף שכל-כך התגעגענו אליו…

הלב הבוער בגעגוע  דוחק בגוף לצאת אל המסע. תנועה הנובעת מצימאון. מרחוק נשמעים צלילים ענוגים של חליל וגיטרה ושירה ומישהו מתופף על מיכל שמן ריק עשוי פח שמצא בצד הדרך. כמה אקולוגי! כל דבר הופך להיות אמצעי לשם גאולת ניצוצות.

השמש מתחילה לשקוע בין ההרים ואור המדורה תופס מקום של כבוד בתוך הצללים של בין הערביים. החליל, הגיטרה והשירה משתתקים ורק תוף הפח הולם כהלמות הלב . אנשים צעירים מכל הגילאים יושבים סביב המדורה ונעים בקצב אחיד, מתאחדים עם צלילו של התוף. כל מספר תיפופים עולה מתוך גרונם של הסובבים במעגל מילה, רק הברה אחת. "הוא…הוא…הוא…"

קולות הפיצוח העולים מן המדורה משתלבים בקצב האחיד.

הרמונ-י'ה ארצית ושמימית.

לרגע אחד ממושך, הכל הופך לאחד. החיפוש לרגע נגמר. אין מה לחפש ואין מי שיחפש.

הרגע הזה נגמר והדרך היחידה למשוך אותו אל תוך העכשיו היא לפרוט צלילים מתגעגעים על הגיטרה ולתת לחליל להיאנח בערגה, למזוג קפה ולהתעמק בעיני המשתתפים. לזהות בהם את אותו ניצוץ שזה עתה נגאל. שותפות גורל של אנשים-ילדים-מיסטיקנים. שותפות חתומה בנשמה מלפני ששת ימי בראשית.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

מה בין עכשיו לימות המשיח?

בס"ד

מוחין דקטנות

מי שאי פעם חווה חוויה מיסטית בחייו, יודע שיש דברים שמנקודה זו והלאה כבר אי אפשר להכחיש. מבחינתנו אלוקים הוא וודאות מושגת, גם אם יהיה לנו קשה להגדיר את האלוקות הזו. אבל יש רגעים של פחד, שבאיזשהו מקום מבקשים שנסתתר מתחת לסינר של אמא. רגעים שגם הוודאות הגמורה ביותר, לא תוכל למשוך אותנו מחוץ לתחום ההשפעה של אותו כוח מושך, אותו כוח שרבי נחמן קורא לו המדמה.

כמה קשה לעמוד מול הכוח הזה שיודע להעניש אותנו על התנהגות לא נאותה, להתבונן במציאות מתוך הנקודה הכביכול אובייקטיבית ולשפוט את עצמנו ואת העולם. אבל מהו העולם אם לא השלכה של הדמיון שלנו?

בפרשת בראשית אנחנו רואים שהקב"ה רואה את מעשיו "כי טובים". איך יכול להיות שמשהו השתבש? איך יכול להיות שאנחנו מסוגלים לראות את הבריאה כ"לא טובה"?

משהו משובש בראיה שלנו. רב שלמה קרליבך זצ"ל היה אלוף העולם בהסתכלות חיובית. היום שמעתי בשמו אמירה מהפכנית. כשהוא נשאל אם מותר לנשים לשאת ספר תורה, הוא ענה: "הן ראויות לשאת את ילדינו. מן הסתם הן גם ראויות לשאת ספר תורה!"

יש כאן אמירה רדיקלית למי שמכיר את המדרש שמדבר על כך שכאשר תינוק נמצא במעי אמו, הוא לומד תורה מפי מלאך. ואם הוא לומד תורה, זה אומר שהאשה באותה שעה נושאת ספר תורה ברחמה! ואנחנו יודעים שגדולי עם ישראל נהגו לקום כאשר אשה הרה נכנסה לחדר מפאת כבוד התורה.

לעיתים קרובות מידי, הבעיה איננה בטקסט אלא בפרשנות. התורה היא "עץ חיים", ולכן גם הפרשנות שלנו אותה צריכה לגדול ולצמוח כמו עץ.

כנראה שיש עוד הרבה מה לתקן את העיניים. אנחנו זקוקים לעיני משיח, כמו שרב שלמה אומר. עיניים שמסוגלות לראות את התכלית הסופית גם כשעיני הבשר לא מסוגלות להבין איך כל זה מתקשר.

מוחין דגדלות

ברגעים של משבר, כשמופיעות חדשות שמהדהדות לנו את נבואות אחרית הימים, יש ביכולתנו לשקוע ביאוש, להיכנס לעמדת "אמרנו לכם" או לקפוץ קפיצה קוואנטית. לשאוב אופטימיות מאחרית הימים. לנסות לדמיין את המצב האידאלי ולשאוף לחיות אותו בעצמנו כבר היום. איך עושים את זה? עוצמים עיניים לכמה רגעים. לא קוראים את העיתון ולא מקשיבים לחדשות. שואלים את עצמנו איך היינו מרגישים במציאות שהיא כבר מתוקנת? איך היינו פוגשים בני אדם אחרים במציאות מתוקנת? איך היינו מביאים לידי ביטוי את כל הטוב והכרת הטוב האלה שאנחנו מרגישים בדמיוננו במציאות מתוקנת?

החסידות מרבה לדבר על גאולה בפרטיות וגאולה בכלליות. איך היינו מרגישים בנוכחותו של אדם שהוא כבר גאול? האם היינו שואבים ממנו השראה? האם גם אנחנו יכולים לעורר השראה כזו?

או שאולי אנחנו קצת מעדיפים כרגע להגיד: "אני הולך לישון עכשיו. תעירו אותי כשהמשיח יגיע."

מה מסוגל להתניע אצלנו, כל אחד מאיתנו את התהליך הזה שיוציא אותנו מגדר מושפעים ממאורעות החיים לגדר מושפעים מהשם יתברך ומשפיעים על מאורעות החיים?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

הביתה

בס"ד

(בהשראת השיר "אין עוד מלבדו" של "הקוואליה").

מוסיקת הקוואלי התנגנה סביבנו שוב ושוב במעין חזרתיות אינסופית, מקיפה אותנו, מכילה אותנו, פועלת על נפשי כמו כישוף, אורגת את קוריה סביב הנקודה הרגישה ביותר שלי, מושכת אותי פנימה עוד ועוד. אנשים בריקוד כמו אחוזי דיבוק. אולי אחוזי דבקות הוא המונח הנכון יותר. השמש שכבר שקעה הותירה שמיים תכולים שנשפכו על המאזינים-הרוקדים-המתפללים. הצבע הזה חודר לתוך הנשמה, מעורר אותה מתרדמתה, ובכל זאת גורם לנשמה להרגיש שהיא בתוך חלום. החזרתיות הזו כופה על הזמן לעצור. הכל נע במחזורים ומושך את תשומת הלב פנימה.

"בוא", אומר לי ג'אמיל. "זו הייתה רק ההכנה".

ג'אמיל הזקן, לראשו כאפייה לבנה אוחז בידי ומושך אותי בעל כורחי מחוץ למעגלי השירה המקודשת. הכאפייה הלבנה נצבעת מתכלת השמיים ונראה כאילו היא מתמזגת איתם. ג'אמיל חסר ראש מוביל אותי… מצבי ממילא חורג מהמציאות היומיומית ואני מוצא את עצמי מנסה להבין לאן עוד יש ללכת? מה עוד יכול לקרות אחרי האקסטאזה הזו?

אנחנו יוצאים מתחומי העיר העתיקה ונעים לעבר חוף הים. התכול נעשה כהה מרגע לרגע וג'אמיל מוביל אותי בבטחה לעבר קו המים. הוא מסתובב לפתע ונעמד מולי, אפו כמעט שנוגע באפי.

"אחוז בשתי ידיי", הוא אומר. "אתה יודע לעוף?"

שאלה מוזרה ביותר."לאן אנחנו עפים ג'אמיל?", שאלתי.

"הביתה כמובן!", הוא צחק ואז נעץ מבט אל תוך עיניי.

ג'אמיל נעלם. גם אני נעלמתי. בהתחלה נשארו רק העיניים שלו, חודרות עד אינסוף, ואז גם הן נעלמו ומה שנשאר היה הכל וגם לא כלום בו זמנית.

מחזורי חיים שלמים של ערגה וגעגוע הגיעו באחת אל תכליתם. רק אלוקים היה . רק אלוקים ישנו.

אין עוד מלבדו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ה' אחד, אחד עם ה'

בס"ד

יש אנשים כמוני שכנראה לעולם לא יהיו נורמלים. איזשהו מהלך משונה שכופה עליי להיות בבירור מתמיד עם עצמי. מנקודת המבט שלי, אלוקים כבר לעולם לא יוכל יותר להיות רק מרוחק. הוא בתוכי , מסתכל עליכם דרך העיניים שלי. ובתוככם, מסתכל עליי דרך העיניים שלכם. וכל המסע הסיזיפי שלי הוא לנסות להבין את הקשרים בין עולם ההלכה לעולם החוויה. העולם הזה הוא עולם של חוקים והלכות, אבל הוא גם עולם שאין מקום שפנוי ממנו. זה עולם של ריחוק וקירבה בו זמניים. עולם שבו אני מרגיש לחלוטין מאוחד עם השם ובו בזמן כפוף לחוקיו, נפרד, נבדל, עומד נוכח פני השם בתפילה. עולם שיש בו לפעמים הסתר פנים מבהיל. ומאידך, מרגע שאתה יודע אותו, חש אותו בכל הווייתך, שום דבר לא באמת יכול להסתיר לך אותו.

אני לא מתיימר להבין אותו חס ושלום. אבל אני כן מתענג על המיסתורין שבקיומו ושמח על הזכות לקיים את מצוותיו או סתם לשבת ולהינות מהאין שמאחורי ראשי.

לא הייתי מעז להעלות את הדברים האלה אם לא הייתי רואה אותם מופיעים בכתבי הצדיקים הראשונים של החסידות. הגשר האולטימטיבי בין קדוש, קדוש, קדוש למלא כל הארץ כבודו.

אני יודע שאתם שם. אנשים שמרגישים כמוני. חווים חוויה דתית מהסוג שאף אחד בבית הכנסת שלכם לא מבין ובכל זאת לא יכולים להתכחש אליה. מחפשים הקשר בתוך המסורת שלנו. מבקשים אישור שאתם "בתוך הגדר". אפשר לשפוך המון דיו פילוסופית על דברים ברומו של עולם, אבל אנחנו כאן, עם הדבר הזה שדבק בנו גם אם אנחנו מנסים להפנות לו את הגב. חיים במצב מתמיד של רצוא ושוב.

שנים לא הצלחתי להבין איך זה שאין ביהדות עדויות ליוניו מיסטיקה (איחוד מיסטי בין האדם לאלוקיו), עד שהבנתי שזו סתירה פנימית. ממילא השם כל הזמן כאן, במקום הקרוב ביותר, אלא שהתודעה כל הזמן בתנועת רצוא ושוב. אין מקום לאיחוד עם מה שמעולם לא נפרדנו ממנו. והמחשבות ממילא לא יכולות לתפוס אותו. זהו הדבר שמוודא שתמיד נתגעגע אליו.

מחר נשיר בבית הכנסת: "ה' מלך גאות לבש וגו'". השם לובש דבר גבוה כדי ליצור מראית עין של פירוד וריחוק, אבל למעשה זהו רק הלבוש. מתחתיו ומתחת לכל הבריאה מסתתר אותו בורא. אותו "ה' אחד".

מי יודע? מי מבין? אשמח לשמוע תגובות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

פטירתו של ר' זלמן שחטר-שלומי- אבי ה"תנועה להתחדשות יהודית"

בס"ד

שבוע שעבר ביום חמישי בבוקר, התעוררתי בתחושה שמיד אחרי שאני אומר ברכות השחר, אני חייב להכנס לוויקיפדיה ולבדוק אם ר' זלמן שחטר-שלומי עדיין בין החיים. התברר לי שהוא נפטר יום לפני כן תוך כדי שינה.

למי שלא מכיר את ר' זלמן, חשוב לדעת שהוא היה רב לא אורתודוקסי ביותר ממובן אחד של המילה. ההשפעה שלו עלי החלה עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה ולמרות שלא נוח לי עם הווידוי הזה, בכל זאת אתוודה שאת הספר שלו שתורגם לעברית ונכתב בשיתוף עם רות גן-קגן, קראתי בשקיקה כשכבר הייתי עמוק בתוך תהליך התשובה.

אין ספק שבדברים רבים וחשובים אני חולק עליו. לדברים אחרים אני מתייחס בחשדנות ומדברים נוספים אני ממש יכול להרגיש ניחוח של ימות המשיח. האם הוא צודק בהכל או טועה בהכל או שמא גם וגם? ימים יגידו. אין ספק שקשה לי מאד להמליץ לקרוא אותו. ובאותה מידה גם קשה לי לא להמליץ. לקרוא אותו זה לקחת אחריות לכניסה לתוך עולם שמאוד לא מוסכם על הקונצנזוס הדתי ישראלי. ומאידך, יש בו משהו שמהלך קסם על השומעים אותו או הקוראים בספריו. ניסיתי לעמוד על סוד קסמו של האיש, במיוחד לאחר שנפטר ועל דבר אחד אני יכול להצביע. הוא היה לבוש כמו חסיד. הייתה לו ההתלהבות של חסיד והוא דיבר בהגיון צרוף שהיה חלק מהשפה הרוחנית של היהדות. אבל היה ברור שהוא מדבר ממקום שונה לגמרי ממה שההלכה או אפילו ההשקפה מתירות ליהודי לדבר. הוא דיבר ממקום של בטחון ועם זאת לא חשש להאמין שייתכן שהוא טועה. הוא לא התנצל על הדרך שהלך בה ועודד אחרים לחקור את הדתיות שלהם. למעשה, גם מתנגדים שלו מהעולם האורתודוקסי נהנים מאופן ההתבטאות שלו. ובעיקר, הייתה לו כריזמה. הוא נראה כמו חסיד אותנטי מהעולם הישן שלפני השואה.

הוא הכניס את המדיטציה מהמזרח ואת הד'יכר הסופי לתוך בית הכנסת. התייחס בצורה אוהדת אל קהילת הלהט"ב. יצר קשרים עם מנהיגים דתיים מדתות שונות כדוגמת הדלאי לאמה והנזיר הקתולי תומאס מרטון. צבעוניות הייתה חלק בלתי נפרד מהדרך שלו וזה מסביר למה הוא הרגיש צורך להפרד מהשחור לבן.

כמי שהצית את האש של ה"תנועה להתחדשות יהודית" בארצות הברית ועמד בראשה בארבעים השנים האחרונות, הוא הפך למנהיג שספק אם יהיה לו תחליף. רוב התנועה מורכבת מאנשים שבמקרה הטוב הגיעו מרקע אורתודוקסי ושהרגישו חסך במשמעות בעולם היהודי ובמקרה הפחות טוב הגיעו מהעולם הרפורמי או קונסרבטיבי, רבים מהם בלי כל רקע אמיתי ביהדות. כמי שהגיע מהעולם החסידי, ר' זלמן חקר את עולם ההלכה וניסה להבין אותו בהקשר הרחב של זמננו, ניסה להרחיב את גבולות החוויה הדתית גם מעבר לעולם היהודי ולמצוא לו הקשר בתוך היהדות. "צאצאיו הרוחניים", ספק אם יוכלו להביא את המחוייבות לחקר ההלכה ויש סבירות גבוהה שהתנועה תשקע לתוך ההתנסות החווייתית ותדעך עם הזמן. ר' זלמן השכיל להבין את חשיבות הצורה החיצונית, כלומר הכלי לצורך הבאת האור החדש שהוא רצה לחלוק עם העולם.

עוד מוקדם מידיי לעמוד על טיבו של הגוון היהודי שר' זלמן ניסה ליצור אבל כבר עכשיו דבר אחד ברור. ההשפעה שלו חילחלה ביודעין ושלא ביודעין גם אל תוך הזרמים המיינסטרימיים של היהדות. למרות שפעמים רבות הרעיונות שהוא קידם לבשו איצטלה יהודית יותר או כזו שהתיימרה להיות יהודית ועתיקה, אין ספק שבקילוף שכבה דקה ניתן לראות שהן הגיעו ממנו.

עניין אחד נוסף שהוא מצביע עליו ששווה להתעכב עליו. בכל מסורת בעולם יש התייחסות למה שעתיד להתרחש. המשיח ביהדות, הביאה השניה שלו ישו, המהדי באסלאם, קלקי בהינדואיזם ומאייטריה והסיבוב הרביעי של גלגל הדהרמה בבודהיזם. ר' זלמן מצביע על המשותף וקורא לכל המסורות לקדם את הרעיונות הללו בדרך שתקדם את המציאות שלנו על פני האדמה. לא לחכות למשיח, לחיות בדרך הראוייה לתקופת המשיח. לא לחכות למאייטריה ולסיבוב גלגל הדהרמה הרביעי, אלא לסובב בעצמנו את הגלגל בפעם הרביעית.

בלי קשר לדעתי האישית בעניין, איזה עולם מקסים זה היה אם באמת כולנו ניסינו לממש בחיינו את האידאל הדתי שלנו על אחרית הימים וימות המשיח. אם היינו יכולים לראות את הסיפורים השונים ואת השמות השונים כהשתקפויות שונות  של אותה אמת חובקת כל המבקשת לבוא לידי ביטוי בצבעים שונים ובמילים שונות ובאחדות של כל הניגודים כולם.

מכיוון שבמקומות אורתודוקסיים ברוב המקרים לא מצאתי אוזן קשבת לרחשי ליבי המתקשרים לנושאים כמו החוויה המיסטית, היה מרענן לשמוע רב שלא ראה בנגיעה בדברים האלה עבודה זרה ועניין שמנוגד ליהדות. בשבילי, הוא היה אדם שהיה מסוגל לראות מבעד לכל הניגודים החיצוניים את הלב החם של האדם המאמין ואת האפשרות ללמוד מכל אדם משהו מעבודת הא-ל שלו שיכול לתרום לעבודת הא-ל של כל אחד מאיתנו.

יהי זכרו ברוך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

געגוע

בס"ד

מסעות!!לכל עבר! לכל מקום אפשרי! הליכה, נסיעה, הפלגה, מעוף על כנף ציפור! אומרים שהעתיד כבר כאן, ואני בכל זאת מעדיף להתרפק על העבר. בעיני רוחי, תמיד באזורים הכפריים, במקומות שאין בהם משמעות למעבר הזמן, במאהלים הבדואיים, בשיירה, בבתי חימר. כשהשמש שוקעת והשדות מעובדים, כשהילדים המתרוצצים בשבילי הכפר חוזרים עם קרני שמש אחרונות לחצר המשותפת, להבערת המדורה, לסעודה, לנגינה ענוגה, להמיית הרוח ולחיבוק החם. ובעיקר למקצב השונה, הלמות התוף והלמות הלב האיטיים שאין בינן ובין ההספק דבר.

אני נשכב על השטיחים הקשים ומתבונן בשמים ההולכים ומתכהים. רואה כיצד הצבע מפנה את מקומו לאפלה המבורכת ולצאת הכוכבים. רואה את עומק השמים ואת העמקות שבתוכי. החלילים וכלי המיתר מורידים הילוך. הילדים נרדמים אט אט , חלקם על השטיחים, חלקם על הידיים. המבוגרים, בשיחות שקטות עם ספל משקה, קפה או תה או יין. סוגרים את היום. אני מקשיב לשקט שבדבריהם ולזה שבין דבריהם, לפשטות שמושכת את הלב.

האש דועכת. אספת החצר מתפזרת. אני נשאר שם מול השמים ומול חליל אחד, רך ומתגעגע. הגוף כולו רפוי והלב בועט בחזה במלוא הכוח, מבקש לפרוץ את כלוב הצלעות ולשוב הביתה.

במקום שיד החשמל אינה משגת, הכוכבים והירח מאירים את הנשמה באורם החיוור והמנחם, מספרים את סיפורה של ארץ בראשית, במקום שהתמימות והפשטות הם האמת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה